"את יודעת", אני זורק לה תוך כדי שהיא מעסה את כתפיי במענה
אימהי טיפוסי להתבכיינותי רגעים ספורים קודם לכן על איזשהו
שריר תלת-רגלי דמיוני תפוס בגב. ממש מגע זהב יש לה זאתי, מידאס
ממין נקבה, אני אומר לכם. "מעולם לא הייתה לי חברה..." ירקתי
לבסוף בהיסוס מעושה (או שלא, אני לא ממש זוכר) ובמהירות את אשר
על ליבי.

היא מצידה, מפסיקה לרגע בעיסוי, לוקחת בנחת שלוק קטן מכוס היין
שהייתה מונחת על השידה, מגלגלת אותה על הלשון בידענות מרנינה,
ומיד ממשיכה לעסות את הנקודות הכואבות אצלי: "מממ.." (היא
בדיוק מערה את האדום-האדום ההוא אל מעמקיי גרונה, והגרוגרת
המתוקה שלה מקפצת מעלה מטה בתזמון מושלם ובהתרסה), "..איך זה
שלבחור מקסים ומצחיק כמוך אף-פעם לא הייתה חברה?" היא שואלת
בחצי חיוך (או חיוך שלם, אני בכל מקרה, בגלל הזווית והתנוחה
המשונה, ראיתי רק חצי ממנו).

"לא יודע" אני פולט אינסטקטיבית, ונושף החוצה ריאה ושליש,
כאילו שוורצנגר בכבודו ובעצמו הגיע העירה לעשות לי
תמרון-היימליך-ספיישל-וי.איי.פי. "אני מין יצור מתוסבך כזה,
את מבינה" אני מתחיל להתנצל, ובטוח שהיא לא הבינה ואין לה חצי
מושג על מה אני מדבר, אז אני מנסה לפשט את התיסבוך שלי,
כשבליבי פנימה אני רואה את הכישלון מגיע מראש עם חשבונית מוכנה
ועו"ד מכשיל צמוד על-ידו. "אני במין נקודה כזאת בחיים שבה
ה'הכל' חופף ל'כלום'" אני שולף ציטטה ידועה מ'מאגר אימריי
השפר', כרך שלישי, גירסת ניסיון, היישר מההוצאה לאור הבלעדית
של המוח הקודח שלי, וממשיך: "במין תחושה תקופה ארוכה מאוד
בחיי בה ה'יש' נמצא בדיוק היכן שה'אין' שוכן, נו.. את יודעת"
אני מתעלה על עצמי ממש!!! אני נותן לעצמי טפיחה דמיוניות על
השכם הדמיוני שלי, מודה לעצמי הדמיוני על האדיבות ורץ הלאה:
"קשה לי להחליט" אני מואיל בטובי לרדת ממגדל השן הבלשני
והפילוסופי שלי. "טוב לי הלבד, הסוליקו" אני עובר לשפת הרחוב
המצויה, כך שלא משנה באיזה תדר הבחורה הזו קולטת, את המסר
הבסיסי שלי היא תבין.

"קיצר, אני מאוד מבולבל" אני מסכם בפאתוס מרשים (לדעתי)
ובקול מתחנחן, ומציין לעצמי חרש שיש שכר לצינון העונתי שנתקפתי
בו לאחרונה (נסתרות הם דרכי הנשימה!! איימן!!), ולבסוף ממתין
בביטחון ובציפייה לתגובת ה- 'אויי פונפונוש, איזה !@#$$%% (מין
תואר חיבה דביק ונשי כזה, נו) אתה..,כמה מורכב אתה..וכמה
ייסורים נפשיים אתה עובר, ממש הצלוב גרסת 2011 להולדת המקור
(אני כל פעם מוסיף לפי השנתון), האמת היא (האמת היא, גבירותיי
ורבותיי שלא היה להן ולא יהיה להן... גם אחרי שהשמש תתכלה
ותטבע לה בתוך אוקיינוס קוסמי של חור שחור, מושג על מה אני
מקשקש) יש משו במה שאתה אומר', וכ"ו וכ"ו, המוכרת לי כל כך.

"אתה פחדן!!!" היא חורצת, ולוחצת קשות בנקודה הכי כואבת תרתי
משמע שבישותי, "ותפסיק לזיין לי בשכל, הוא מספיק דפוק גם
ככה" היא קובעת את מה שהתחלתי להסיק במהירות ממילא "הסיבה
האחת והיחידה שאין לך כפית קבועה להתכרבל איתה במגירת הסכו"ם
של היקום, זה כי אתה פחדן, אתה מפחד להתחייב, אתה מפחד להיחשף
רגשית, והכי הכי, אדוני הפלספן והפלצן", (בי נשבעתי שהיה זה
רק פוק קטן, בכל זאת יין אדום) "אתה מפחד להתאהב" היא מסיימת
את ריצת המרתון המילולית שלה. "מבולבל בתחת שלי" היא מקנחת
על קו הסיום, מזקירה מעט צד אחד של מושא הבלבול טופחת עליו
קלות (מה שבהחלט גרם אצלי לבלבול רגעי, בהתחשב בבד השמלה
התשעים אחוז אויר אורגני ועשר אחוז אורגנו אוורירי שעטף אותו).
וחוזרת להתיישב בנינוחות כאילו כלום לא קרה על המיטה מאחוריי.

כמה הופתעתי, הייתם צריכים לראות איך נפקחו לי העיניים,
השמאלית כמעט שזלגה החוצה, בחיי. העפעפיים כמעט שהתעופפו להם.
כאחוז תזזית אני מזדקף מידית מתנוחת ה: 'איזה יום קשה עבר
עליי, אל תשאלי' הייחודית שלי, שרשמתי עליה פטנט איפשהו באחד
מאתרי ה:'בא נלמד אותך איך להוציא, להכניס, לכבס ולקפל בחורה
במיטה ב69 שניות ותנוחות' הבזויים הללו. וכל החוליות שבעמוד
שידרתי הדווה נאנחות באכזבה צורמת ומתפקדות לדום מתוח ומוצדע.
"אני פחדן?!?" אני מסובב את ראשי לכיוונה בחצי איום (בכל
זאת, החצי השני תפוס), "אני פחדן?!?" אני צורם דציבלים
והטונים שלי עולים לכדי שאגה שלא הייתה מכזיבה גם את סימבה
הגדול בכבודו ובעצמו, ומגרשת תכף ומיד את כל הצבועים מצוק
התקווה לאלתר אל בית-הקברות-לפילים שלהם.. עושים את דרכם היישר
אל הדוד הרותח. אותו דוד ש'המזכיר המלכותי של המלך' בילה בו
ברותחין ובנעימים דיי בזכותם, וקיבל שיגור 'מלכותי' לכוכב
מאדים. ממש צחוק הגורל, בחיי

סליחה... נסחפתי קצת... הבה ונמשיך... תוך כדי התרתחותי לשמה,
מלבד האדים שמתעבים לי על זגוגיות המשקפיים, אני קולט את
אישוניה מתרחבים קלות בהתקף אדרנלין רגעי בתוך החישוקים
הירקרקים-דשא-סתווי האלו שהם עינה... וגבותיה העשויות בקפידה
עולות קומה וחצי במפלס המצח... או-או סימן לא טוב... מממ בהחלט
לא טוב!!!, אני מציין לעצמי, ורושם הערת-אזהרה זריזה בשוליי
תודעתי.

ואז.. אז קיבלתי את הנירוונה שכה הייתי נזקק לה באותו רגע,
הארה שבעטה בי חזק באיזשהו איבר רוחני וקוסמי בין הלב לריאות
בואכה הטחול, לימים אסבור שהיה זה המצפון-מחלקת-הכנות אם
אי-אילו שרידים ממנו הסכימו עוד להישאר אצלי, בתנאי עבודה
מחפירים שכאלו... 'על מי אני עובד בסופו של דבר?', אני שואל את
עצמי ומשיב לעצמי: 'רק על עצמי!'. אבל האינרציה עשתה את שלה,
ואני ממשיך בשלי: "רק לידיעתך גברתי המלומדת..." אני פותח
באמוק של אנטילופה מפוחדת הנרדפת על ידי שבעים מזאבי הערבות
הטזמניים הללו, שמסתובבים במהירות טורנדו עם לשון בחוץ ויורקים
שטויות לכל עבר.

וגברתי, מלומדת מלחמת הגברים-נשים האלמותית, מצידה, מתקשחת
וממתינה בדריכות ובדוקרנים מטפוריים בפניה (או שהיו אלו הגבות,
אינני בטוח, הן היו עשויות ממש היטב, זה מה שאני זוכר, בחיי)
לאיזשהו נאום בנוסח: 'גלגל הצלה לאגו הגברי-שקר כלשהו'. ואז...
אז אני עושה את הדבר הכי גאוני שעשיתי מאז שקמתי אותו בוקר
(וקמתי מוקדם), אני דופק חריקה אימתנית עד שסוליות נעליי הריצה
הדמיוניות שלי (ניו-באלאנס, אם אנני טועה) מתאדות בו במקום
לעולם שכולו סוליות חרוכות ומפויחות, משנה כיוון של מאה שמונים
מעלות גיאומטריות, משאיר מאחוריי ענן ערפילי ומציק של אבק-אגו
ומזנק היישר אל מלתעותיו הפעורות בחיוך מטורף של ההומור (מה
שבדיעבד הציל אותי משינה תחת ספסל רחוב, חולק קרטון עם ההומלס
המקומי, ומתכסה בחתולים עזובים) "...אילו הייתי משתתף בבחירות
לפחד-לנד, גברתי הנאווה, הייתי מקים ממשלת אחדות חששנית אחת
ושתיים... הייתי סוחף איתי את מירב הקולות הרועדים לסוף שכולו
חיל.. פחדן את קוראת לי?!?.. כמה עלבון... אויי לה לבושה אבויי
לה לכלימה... אני... אני... אני לא אחר מאשר מלך הפחדנים
ברעדתו וביראתו, איפה הכבוד?? היכן היא היראה??" (על היראה רק
חשבתי בלב, אבל בואו לא נכנס לקטנות, טוב!) אני מסיים את נאומי
המרטיט לאומה של עלים נידפים דמיוניים בחצי חיוך הניצחון
הביישני האופייני לי (נו... הזה שעושה לי גומה מחמיאה
ואי-סימטרית בצד הימני של השפה התחתונה שלי) ויורד מהבמה
(הדמיונית גם היא) בחיל ורעד (שלהם הייתה איזה שהיא נגיעה
במציאות אם נדקדק על האמת).

אתם לא מתארים לעצמכם מה קרה אחר כך חברים יקרים, איך שהיא
התחילה לצחוק כתוצאה מהפאנצ' הדרסטי הטיפשי והלא צפוי שלי. מה
אני אגיד לכם, איזה צחוק היה לה, צחוק ענבלים מתגלגל במורד הר
של פעמונים, לא פחות, בחיי. ראשה מוטה קלות אחורה עם 'נגיעה'
קלה ימינה עד לקבלת 'פיקס' תימני נחרץ. והיא מתפקעת... וכשהיא
צוחקת... האמינו לי, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו מפסיק
מעיסוקיו השמימיים והמשמימים אי-שם בכס הכבוד, מדגדג את
גבריאל, תופח על השכם של מיכאל ומצטרף לצחוקה בקולו הרועם, קול
רעמים וברקים... (בי נשבעתי, בדיוק הבזיק ברק מבעד הוילון,
ובפיגור של מהירות הקול אחריו התגלגל לו רעם בכבדות יחסית בשמי
מרום) אז מי אני בן-תמותה נכלה שכמותי, שלא אצטרף אליה...

האמת ידידיי שהיא צדקה... ועוד איך היא צדקה. איך אמר יהודה
אבינו, האריה שבשבטים על כלתו תמר: 'והיא צדקה ממני' או משהו
בסגנון... בכל אופן, היא, ולא חשוב שמות כרגע, צדקה ממני, אני
פחדן!!, אני הסופר-מן של הפחדנים!! אחרת איך אסביר לעצמי
ולעולם את עצם העובדה שעשרות עלמות-חן מקסימות, כל אחת בדרכה
הייחודית, שמו נפשן בכפן הענוגה, ויצאו מגדרן הנשי בנוכחותי,
ניסו בתחבולות מתחבולות שונות לכבוש אותי בקסמן המכשף... ואני
מצידי... משחק את המשחק אבל לפי החוקים שלי... מדלג מעל כל
משוכות הרגש בגמישות לוליינית, ניזהר משנה-זהירות שלא ליפול
בבורות של התחייבות, מתעלם בכוונת זדון תחילה מרמזים דקים כקוף
של מחט ועד עבים כקוף על פיל, שאף לא אחד מהם נעלם מהמכ"מ
האולטרא-סנסורי עם הג'ירוסקופ המובנה והמשוכלל שלי, שאף נוהגים
לכנותו בלשון העם 'השילוש המקודש של:
עיניים-מוח-אינטואיציה'... ושלא נדבר על מילת ה-א' האיומה הו!!
לא!! לא!!, רק צילה לבדו מטיל בי מורא כבד ממורא שמיים... וכן
על זה הדרך, והדרך ארוכה ארוכה... לא אלאה אתכם בה... עד שהן,
עלמות החן והחסד, מתייאשות בתסכול רועם ונעלמות מעל פניי
בנקישת עקבים ובחריקת שיניים צורמת לב ואוזן.

"שתהי לי בריאה", אני מסתובב אליה (בחצי גוף הפעם) ומחרחר
תוך כדי שינוק, (חירנוק, כל הזכויות שמורות לי:) "בפעם
האחרונה שצחקתי כך מצאו לי שרידים של אף במוח, ולא, אל תשאלי
אותי איך הם הגיעו לשם... כל התשובות נכונות, וכולן נמצאות אצל
רופא ה- 'אף-אוזן-גרון-מוח' שלי..."

ומה אתם ידידיי המלומדים חושבים שקרה לה, לעלמת החן,
כשהלצת-הבל שניה במספר זו יצאה מפי שאינו יודע שובע מהו לאוויר
החדר החמים והנעים... אתם בטח מתארים לעצמכם... הלך לו החן
ונשארה לה העלמה (על-מה באמת היא צוחקת בשם השדים ואשמדאי
בראשם?!? זאת לא אבין!!). זוכרים את אותה התפרצות תזזיתית
ושלוחת גפיים שמתוארת שתי פסקאות מעלה, רק במטותא מכם תעלו
אותה במעלה השלישית (במתמטיקה כן, לא במדרגות, שלא תיפול
לנו... הגברת המתפתלת) "מה..תא..מנסה..לשות?" היא פולטת
גרגור גרוני לא ברור בעליל ומלחיץ משהו (דיבוק?!? לכו תדעו,
היו דברים מעולם).

ואז היא נעצרת, נושמת אויר מלא ריאותיה, ופולטת מהר וסדור לפני
שמגיע גל ההתקף הבא לסחוף אותה בואכה ים של גיל-ודמע: "לחנוק
אותי דרך טלקינזיס?" והיא ממשיכה לה לצחוק בפה יפה וגדול
שחושף הכל.. ומבין שתי טורי שיניים סדורות (חוץ מניב שמאלי
עליון עקום קצת), המתכסות להן חלקית ובחמימות בתוך מעטה שפתיים
מפותלות כמו שרק אלוהים יודע לפתל אותן. אני מבחין בעינבל שלה,
מתנודד בחן והוד ממושבו הרם במרומי לועה, קורץ לי קריצה
מזמינה... בחיי... כמה שהיא הייתה יפה כשהיא צחקה... אויי...
כמה שאהבתי אותה באותו הרגע...

ואז זה קרה אנשים טובים... תלתל סורר מקדמת מצחה צנח לו
בהפגנתיות חצופה על האף המנומש-פיסות-שמש-אביבית שלה, ואני,
בכבודי ורב הודי, שלחתי יד רכה מגששת כמהה ורועדת קלות (לכל
המתעניין בסיבה, הרעידות מקורן מהרעלת ניקוטין שהבאתי על עצמי
ברב עשן ואש... טוב נו גם מהתרגשות הרגע, הבה ולא נהרוס את
המומנט הרומנטי...) הסטתי את אותו תלתל סורר הצידה תוך שאני
שורט קלות בקצות אצבעותיי את חלקה העליון של לחיה הימנית
כשבתגובה צמרמורת עדינה שבעדינות בפניה שנידמו לי בלהט הרגע
כפני שרף-אש בוהק, כמו מאשרת לי את דרכי, ומניח את כף-ידי
במקום שכאילו זומן לה מבריאת העולם - מושב מרופד של כבוד ושיער
בקצה העליון של צווארה הענוג...

איני זוכר בדיוק מי קירב את ראשו למי ולמה... אני רק זוכר
שהייתה תשוקה והייתה דחיפות, ואפילו היו קצת נשיכות קטנות פה
ושם לפרקים.. למשך חמש דקות נפלאות ונצחיות, שהזמן, הזקן
והישיש שבברואי בראשית, בכבודו-נצח-סלה-ועד, בא ותפס אותן
באצבעותיו הגרמיות שלא ימשיכו הלאה במרוצתן. "תודה..." אני
פולט איטית וחרישית מילה אחת שאומרת הכול, בחוסר חמצן ורצון
להפסיק את שהתחלנו לאחר ששפתינו ניתקות. ולא, לא התכוונתי
לנשיקה.. והיא מצידה משפילה את ריסיה הגבעוליים ומהנהנת
בענווה, כאחת שיודעת... אחחח איך שסגדתי לה באותו ה'נצח'
המכושף ההוא...

האמינו לי, באותם רגעים הרגשתי משוחרר כמו שלא הרגשתי שנים,
ממש פרפר-חופש בחופשה בקריבים, גופנית ונפשית גם יחד, בכל
זאת... יין, מסאג', צחוק מתגלגל, נשיקה צרפתית רטובה... אבל לא
רק... ידי זהב ופה פנינים מוזהבות ומשובצות יהלומים יש לה
זאתי... מידאס הגרסה הנשית כבר אמרתי? סוף כל סוף מישהי הטיחה
לי בפרצוף, קבל מיטה, שידה, בקבוק יין על טיפותיו האחרונות
ו... ו.. טוב, לא אלאה אתכם, הייתה שם יחידת דיור שלמה לצורך
העניין. את מה שידעתי פנימה אך פחדתי לעמת עם עצמי שנים, את
צמד המילים שטייחתי ברב עמל ואיפרתי ברב מייק-אפ מטפורי..
בהברקה של אינטואיציה נשית בריאה, היא עלתה עליי מיד. ובאומץ
נשי מעורר התפעלות גם כן, היא בעטה את זה ב'וולה' אימתני דרך
כל הרשתות, המסכות והשקרים המטונפים שלי היישר לאותה נקודה
מזורגגת שהתפלספתי עליה בהתחלה, רק שהפעם הייתה הנקודה הזו
זהובה וחשופה, נקודה של אמת גולמית צרופה: אני פחדן!!!, ואני
לא מכחיש את זה יותר...

"למזלך" היא אומרת תוך כדי השלמת רזרבות חמצן לריאה האמצעית
(יש דבר כזה?? לא נורא, עכשיו יש!!) שלה, ובהשלמה של אחת
שנוכחה לדעת שטבעת לא תצא לה מהסיפור הפחדני והעלוב הזה שהוא
אני. ובחיוך קל (הפעם הוא היה שלם, אם כי רפויי מעט ועייף
מכמיהה, בדקתי אישית בחיו-מטר המובנה שבעיניי) היא דוחפת אותי
קלות בכף ידה הרכה ואני משתרע פרקדן כאבן שאין לה הופכין על
הסדין בניחוח סביונים עם נגיעות אוקיינוסים-שקטים שלה, "אני
אוהבת פחדנים" ומיד אחר כך החיוך נעלם וקמט שמיימי של רצינות
משתלח כאותו ברק לרוחב מצחה. "כל מה שאני מבקשת זה..." היא
מוסיפה, תוך כדי שהיא מקרבת את שיפתיי השושנים שלה, שאדיי יין
משכרים וחמימים נודפים מהן. לאזני, ובקולה שנצרד מוכנית בטון
או שניים מטה, נשזרת אותה תחינה עתיקה ומתוקה מששת ימי בראשית
"... זה שתאהב אותי הלילה... רק להלילה".


אחח איזו אשת חיל כלבבי, הייתי מתמסד איתה בו במקום, אני אומר
לכם. אלא מה, למזלי אינני מוכרח... בכל זאת, לפחדן שרק יצא
מארון מלא קורי עכביש התלויים ברעדה בדופנותיו דרוש קצת זמן
פציעות לא?