עכשיו שקט, ורק החריקות של שריר עומד להתפקע
חורצות אי-פה, אי-שם, את אפלת החדר היפה.
צבוע חם נוסך שלווה לכל אורח,
בחושך לא ייתן מזור לקור המפלח,
לריק שהתרחב שם עם לכתך.
שאריות האוכל בכיור, צלצול שעוד מעט יכה בדמדומים,
נתקו אותי! הניחו לי לחוש בכאבי, פרשו מרבד לבוא הרגש התמים.
אמרו שאין שלם מכאבו של לב שבור,
אך אנא, אל תטביעו את הרסיסים!

מדוע התפתיתי למראה המאכלת,
ובלי היסוס קרעתי את הבד מעל שמאלי
והנחתי את חזי על אדן המזבח
שומט את חרב האביר על כף רגלי?

שובי! שובי והגישי לי את קת הכסף,
אניח את הלהב הנוצץ על כן לבי,
ובאור עינייך תלבני את המתכת,
לאחות את שבר תשוקתי.

ידעתי! זו החרב שעינייך נשואות אליה,
בגאון ציפית כי אל מולך תונף,
ומהתנגשותה במאכלת
יפוצו רשפים של אהבה.