חזרנו הביתה דרך אריאל.
"למה דרך אריאל ולא דרך מודיעין," שאלתי את מוטי.
"החומוס יותר טעים באריאל," ענה מוטי.
"עד שנגיע לאריאל יברח לי התיאבון מהפחד. יש להם נשק חם והם לא
מתביישים להשתמש בו."
"הם נוסעים שם אצלנו ואנחנו נוסעים כאן, זה החיים," אמר מוטי.
בדרך המתעקלת אחרי עלי הצטרפנו לשיירה אחרי אוטובוס. השיירה
נעה לאט בסיבובים.
"אני מקווה ששווילי זה יעשה עבודה טובה," אמרתי.
"אולי אנחנו קצת מגזימים לבא לשטחים ולעבוד עם גרפיקאי חדש,"
אמר מוטי.
"כמה כישרון צריך לצייר תמונה של חציל על קרטון לשיווק סיטונאי
של חצילים," המשכתי עם השאלות.
מוטי, מודע לסוגיית הגרפיקאי החדש שהפכנו ודשנו די והותר, שינה
את הנושא.
"גם שווילי וגם אשתו נראים לי על רמה," אמר מוטי.
"דתיים, מוטי, דתיים. קצת איפוק," אמרתי.
"אז נעצה מבטים, מה יש? לא כל יום מתייצב לה בבית חתיך מחץ
הוליווד מושלם ומרגש כמוך. עסקים וזיונים לא הולכים ביחד,"
הוספתי.

האטובוס לפנינו המשיך לזחול אחרי השיירה במעלה הדרך.
"אם נתמוך במתנחלים הם יתמכו בנו. כבר דיברנו על זה. יש להם
כסף ורצוי ליצור קשרים טובים איתם."
"אל תיכנס ללחץ," המשיך מוטי. "על מה אנחנו מדברים? בסך הכל
9,000 קרטונים לחצילים. אם לא ילך עם שווילי מישהו מהרגילים
יתקן את הציור."
"אין זמן, מוטי, צריך לעמוד בלוח הזמנים."
המשכנו לזחול אחרי האוטובוס.

"תגיד איציק, דפקת פעם ערביה?"
"לא. מה יש לי לחפש אצל ערביה שאין לאשתי?"
"למה לחפש. לפעמים זה נוחת עליך בשל ומוכן בלי מאמץ," אמר
מוטי.
"לך אולי קוראים ניסים כאלו. עלי לא נחתה אף פעם אחת כזאת,"
אמרתי.
"לפני פסח," אמר מוטי, "חזרתי ממילואים בדרום הר חברון, עייף
מוות. לא ישנתי עשרים וארבע שעות והרגשתי שאני נרדם על ההגה.
נכנסתי לפרק הגדול על יד לטרון לתפוס תנומה קטנה. לא רציתי
להתבשל בחם וחיפשתי חניה בצל. עליתי במעלה הגבעה לכיוון כמה
עצים גבוהים ורחבים לחנות בצילם. ב.מ.וו. לבן, אותו דגם כמו
שלי בדיוק, כבר חנה שם. עצרתי על יד המכונית והורדתי חלון.
הערביה שישבה שם, צעירונת עם מטפחת ראש, גם הורידה חלון
וחייכה.
"אפשר להצטרף לחניון שלך," שאלתי אותה.

תקתוקי יריות נשמעו מכיוון האוטובוס.
"יורים על האוטובוס," אמרתי.
מוטי דרך על דוושת המעצורים בפראות ועצר את הב.מ.וו. שלושה
רעולי פנים עם כאפיות שחורות עמדו בתוך תעלת הניקוז בשולי הדרך
עם קלצ'ניקובים מנצנצים וריססו את האוטובוס בכדורים. אחד
הרעולים החליף מחסנית במהירות והמשיך לירות על האוטובוס.
"סע אחורנית," צעקתי.
מוטי טרק הילוך אחורי ונסע אחורה במהירות. בסיבוב, מחוץ לטווח
הרובים, מוטי סובב את המכונית. הוצאתי את הסלולרי מהכיס ושאלתי
את מוטי, אל מי להתקשר.
"חייג את המספר האחרון."
"מצלצל," אמרתי.
"שווילי, כאן איציק... מוטי ואיציק... כן. שווילי, תזעיק עזרה.
אנחנו בסיבובים צפונה מעלי. יש כאן פיגוע רציני. טובחים את
הנוסעים באוטובוס של אריאל."
"עצור, מוטי, אני מאבד את הקשר. שלשה רעולי פנים עם כפיות
שחורות וקלצ'ניקובים. אוטובוס מלא נוסעים תקוע בעליה אחרי
משאית."
ניתקתי את הקשר לשחרר את שווילי.
"למי הוא יתקשר," שאל מוטי.
"לקצין הביטחון של עפרה. הם יזעיקו את הצבא מבית-אל ואת מגן
דוד אדום."

היריות חדלו.
"נחזור?"
מוטי הניד ראשו בחיוב, סובב את המכונית ונסע לכיוון האוטובוס
בזהירות. האטובוס נטע לצידו עם גלגל קדמי אחד בתעלה. כמה אנשים
רצו לכיוון המכונית. אשה צלעה כמה פסיעות רופפות ופתאום התישבה
על הכביש.
"הם ברחו," אמר מוטי. "נראו כמו ילדים בסך הכל."
"כן, כמו ילדים עם כאפיות."
יצאנו מהמכונית ורצנו לכיוון האוטובוס. מוטי רץ לפני כמה
פסיעות.
"למי עוד לצלצל," צעקתי למוטי.
"כבר יבואו," ענה מוטי.
שוטר עם רובה אם16 יצא מהדלת האחורית.
"הם ברחו לשם," אמר השוטר והצביע אל המדרון מעבר לכביש.
"רוקנתי עליהם את כל המחסנית. לא פגעתי. הם המשיכו לרוץ ונעלמו
בסבך," אמר השוטר.
"מה בפנים," שאל מוטי.
"הרבה נפגעים, הנהג כנראה הרוג. כמה הרוגים בספסלים הקדמיים,"
אמר השוטר.
"בא נרוץ אחריהם," אמרתי לשוטר. "אולי נצליח לאתר אותם."
"נגמרו לי הכדורים. הייתה לי רק מחסנית אחת," אמר השוטר.
"בא," אמר מוטי.

חזרנו למכונית. מוטי הוציא את האקדח שלו מהתרמיל. חצינו את
הכביש וירדנו במדרון הסבוך בעצים נמוכים ושיחים דוקרנים בריצה.
עמק צר הפריד את הכביש מגבעה רחבת ידיים ממולנו. כפר ערבי
השתרע במעלה הגבעה.
"נראה אותם כשהם יצאו מהסבך בואדי ויעלו אל הכפר," אמר מוטי.
לא חיכינו הרבה. שלשה רעולים עם רובים בידיהם יצאו מהואדי
והחלו לטפס אל הכפר. הרעולים התקדמו מוסתרים לסירוגין בין עצי
הזית לפני בתי הכפר.
הרעולים הגיעו לפתחת הכפר ואחד מהם נפרד מהחוליה ונכנס לאחד
הבתים.
"הוא נכנס לבית עם דוד השמש האדום," אמר מוטי.
מוטי ואני התקדמנו מהר בעקבות חולית הרעולים מוסתרים על ידי
עצי זית מסוקסי גזע.

שלש דלתות הוליכו מהמרפסת אל פנים הבית. הרעול פתח את הדלת
האמצעית ונכנס. קול של אשה נשמע דרך הדלת הפתוחה. המחבל חזר
למרפסת עם הרובה, הכאפיה השחורה שמוטה על כתפיו ופניו מגולים.
השתטחנו לתפוס מחסה בגינת הירקות בחצר.
"הוא רק ילד," לחש מוטי.  
"ילד ערבי קטן אבל כבר רוצח גדול," לחשתי.
מוטי שכב בתלם צמוד ומקביל לתלם שבו מצאתי מחסה. שיחי חצילים
גבוהים נתמכים בכלונסאות עץ הפרידו ביני ובינו. חצילים כהים
ותפוחים תלו בשלים על השיחים.
"תראה, לחש מוטי, "חצילים לשיווק בקרטונים שלנו."

המחבל במרפסת החל לנקות את הרובה עם מטלית. אחרי ניקוי חיצוני
המחבל פרק את הרובה וניקה את החלקים הפנימים.
"הזדמנות," אמר מוטי ודרך את ה'טאורוס' הברזיליני שחור הקנה.
"חכה," לחשתי למוטי.
אשה יצאה אל המרפסת והושיטה שטר כסף לנער. האשה, לבושה חצאית
אפורה ארוכה, חולצה לבנה וצמודה ומטפחת ראש אפורה, אמרה לנער
ללכת למאפיה ולהביא חבילת פיתות. הנער תחב את השטר לכיסו
ובתנועות מיומנות וזריזות הרכיב את הרובה והכניס אותו לחדר
בצידה השמאלי של המרפסת.
"נבלות, רצחו  ופצעו עשרות בני אדם 200 מטר מכאן וממשיכים בסדר
היום כרגיל ובלי שינוי לקראת ארוחת הערב," לחש מוטי.
"הם יודעים אם מי יש להם עסק ולא מצפים לתגובה," לחשתי.
"בא," אמר מוטי אחרי שהנער נבלע בין בתי הרחוב.

מהכביש נשמעו חריקות צמיגים בסיבוב ודיבורי אנשים נרגשים.
עלינו למרפסת. מוטי הושיט לי את האקדח, נכנס לחדר השמאלי ויצא
עם האק47. בתנועה של דריכה למוטי הבנתי שהוא דרך את הרובה.
נכנסנו למטבח. האשה הפסיקה לפרוס חצילים עם הסכין הארוכה שבידה
והסתובבה אלינו.
"מה אתם רוצים," שאלה האשה בשקט אחרי סקירה ארוכה.
מוטי צעד קדימה, נעץ את הרובה בבטנה של האשה ואמר לה לסתום את
הפה. האשה קיללה את מוטי הרימה את הסכין לדקור אותו. מוטי חבט
בפניה עם קת הרובה והסכין נפלה ארצה. הערביה גנחה מכאב המכה,
הליטה את פניה בכפות ידיה והחלה לבכות.
"שקט," אמר מוטי ולחץ את קנה הרובה לבטנה נמרצות.
הלחץ שכנע את האשה והיא השתתקה. הלסת המוכה החלה להתנפח וזרזיף
דם ביצבץ בזוית פיה. האשה, נאה ומלאה כבת 35 ולבושה אופנתית עם
נעלי 'ריבוק' צחורות ונוחות, מיששה את הלסת הנפוחה והסתכלה על
מוטי.
"מתי חוזר הכלב שלך?" שאל מוטי.  
דרך החלון ראיתי את הנער, חבילת פיתות בידו, משוחח עם אדם
מבוגר חבוש כפיה לבנה ועקל שחור.
"הוא לא חוזר עכשיו," שקרה הערביה.
"נתת לו כסף לקנות פיתות," אמרתי.
"המאפיה בחירבת קיס," ענתה הערביה.
"בן כמה הבן שלך? שלש עשרה, ארבע עשרה?" שאלתי.
"למה שלחת אותו להרוג יהודים?" שאל מוטי.
הערביה לא ענתה והמשיכה לסקור את מוטי. פטמות שדיה הזדקרו בתוך
חולצתה וגבה התישר והבליט את חזה.
"הרוצח הקטן מגיע," אמרתי למוטי.
"אני הולך לקטול את הבן שלך," אמר מוטי וסובב את האק47 לכיוון
הדלת.
הערביה נעה קדימה, דחפה את מוטי והחלה לצרוח, "לך מכאן, לך
מכאן."
"את רוצה למות לפניו?" שאל מוטי.

הערביה נעצרה ובתנועה נחושה של ידיה קרעה את חולצתה. קרעי
החולצה נשמטו לצדדים וגילו את שדיה הכהות והתפוחות עם הפטמות
הזקורות. שמעתי את הנער עולה במדרגות וזזתי הצידה לפתוח למוטי
קו ראות וירי נקי. הנער נכנס בריצה ומוטי הנמיך את הקנה  וירה
צרור קטן ברגלי הנער. הנער השתטח פגוע על הרצפה, ומבטו התמקד
על מערומי אימו; שדיה, תפוחים, כהים וחסורי מיסתור ומקלט,
ביטבטו מתחת לכפות ידיה.
שפתי הנער נעו והוא לחש, "שרמוטה".
האשה הפסיקה ליבב ומבטה, חתום וקודר, השתפל אל בנה השרוע
לרגליה.
"בא נצא מכאן," אמר מוטי, "הם כבר יהרגו אחד את השני."
יצאנו למרפסת. הכל קרה במהירות אבל משהו לא הסתדר לי.
"מה אכפת לי מה הם יעשו. באתי לכאן להרוג אותו," צעקתי.
 
מהמטבח נשמעה צריחה ארוכה ומיבבת. חזרנו למטבח. הנער שכב מת על
הרצפה. ידית העץ האפורה של סכין המטבח הזדקרה מגבו. האשה
התרוממה מכריעתה. מבטה לא מש מגופת בנה לרגליה. טיפות חלב
בהירות נזלו מפטמות שדיה והתמזגו עם רסס דמי בנה המותז על
עורה. פלגי הנוזלים החלו לזלוג בכבדות אל בטנה. האשה התירה את
קשר המטפחת מראשה. שערה, שחור ומבריק, צנח וכיסה את כתפיה
המיוזעות. עם מטפחתה בידה האשה הפנתה את גבה אלינו והחלה לקנח
את עורה.

"וואלה שרמוטה" אמרתי כשיצאנו מהסבך מול האוטובוס הפגוע.
"שרמוטה וחצי," הסכים מוטי ,תקע את האקדח בחגורה והוסיף, " אבל
חצילים, איזה יופי של חצילים היו לה," אמר מוטי.