לאיידי מן
רגע האור כבוי, רגע הוא נדלק. זה היה נדמה לי או שהוא באמת
נדלק? אין אף-אחד בבית, אולי הרוח של אימא, אולי מגע חשמלי
נסגר, אולי היד שלי הסתירה את האור, וזזה.
היא באה. בטח שהיא באה, איך לא תבוא. בהתחלה לא באה. התחננתי,
רציתי להיות מאצ'ו, אבל בסוף בכיתי בטלפון. למה את לא באה?
כאילו אני עושה לה טובה שאני שוכב איתה. זה לא מצליח. אני
מסתובב עירום כמו קוסית לעורר אותה. היא יושבת מכווצת ומביטה
בי בעיניים קטנות מבוהלות.
אחרי זה אני כבר נוגע בה. היא מניחה לי לנגוע בה, אבל לא
נוגעת. זה כמו למזמז בובה. "תגעי בי פה..." "לא צריך."
התעצבנתי. התפרקתי לגמרי. "אני רוצה להרקיד את הקוס שלך כמו
מנדולינה!" זה הצחיק אותה. בסוף, סופו של יום, סופו של זמן, לא
נשאר ממני כלום. אני מוצא עצמי עירום, זוחל אל רגליה על הרצפה
ומנשק אותם, והיא משתינה עליי וקוראת לי תולעת.
אוהד פישוף אמר לי שאני הבנאדם המפגר ביותר שהוא פגש. "אבל אני
אוהב אותה." אני אומר לו. "טיפש, וגם פסיכי. היא משחקת בך,
משתעשעת. אתה חיית-מחמד, אפילו לא אדם. אתה כמו פודל שמאונן לה
על הרגל."
וואלה... צודק. אין לי שכל, אין לי גאווה. כמו שהיא רעדה לידי
בהתחלה, ואני במערומיי מנסה לפתות כמו טווס, ככה עכשיו היא
מנפנפת במיניות שלה, ואני מכווץ עירום, מייחל לטיפת מגע. רוצה
להישרף בתוך הגוף שלה, לקלף את כל הגוף שלה ולאכול, ללקק את
העצמות.
הנרי מילר אמר משהו דומה. "ללקק עצמות." אבל הוא היה חכם ממני.
הוא ידע לשלוט במצב. הוא היה מאוהב אנושות, אבל לא היה עבד,
ולא מלך. היה איש אחד שעם האישה שלו מרכיבים זוג. כל-כך פשוט
ויפה.
"אנחנו לא כמו כולם," אמר לי גרוזיני זקן. "אנשים אין להם כלום
בראש, ריק. ואז האהבה עולה להם מהלב לראש ומשגעת אותם. אנחנו
הגרוזינים יש לנו ראש מלא שכל, יש לנו הרבה דברים להתעסק
ולחשוב עליהם. בטח שאנחנו מתאהבים, אבל האהבה אין לה מקום
לעלות לראש. אנחנו שולטים בה. תסתכל על הנשים שלנו, חזקות אופי
כמו גברים. אנחנו הגברים לא מחלישים אותן, והן לא אותנו. תראה
לי מישהו, אחד, במדינה הזאת שיתעסק עם גרוזיני. אנחנו מסתובבים
בבגדי-עבודה, עובדי מוסכים, גררים, נהגי-משאיות, עובדי מנופים
ובניין... אבל יש לנו יותר שכל מ-כל האנשים החיוורים האלה עם
העיניים המבוהלות שרצים בחליפת-עסקים ומחוברים הרמטית עם היד
לתיק מנהלים ולפטופ."
וואלה... צודק.
החלטתי שכשתבוא לא אפתח לה את הדלת. אני שהתחננתי קודם שתבוא,
שבכיתי, לא אפתח לה את הדלת. היא מסמסת לי שהיא יוצאת אליי.
אני נועל את כל הבריחים. אני מכין לי כוס-קפה, מעשן בשרשרת,
שומע מוסיקה... ואין לי על מה לחשוב.
היא דופקת בדלת. הלב שלי דופק, אני מזיע. "מה קורה?" היא שואלת
מעבר לדלת. היא בתדהמה, מתמהמהת ללכת, ואז ממלמלת "לא נורא,"
ופונה לעזוב. אני רץ אל הדלת, פותח ומחבק אותה. "לא, אל תלכי.
לא שמעתי אותך. בואי, הבית שלי כמו שלך. בואי, תיכנסי."
