[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
אורות הבמה

יש לך מושג מה עשיתי כדי להגיע לחור הזה?

שערי משוח בג'ל לאחור, כולי מפזר ריחות של יוקרה וכבוד. אני
עומד על הבמה ושר לאנשים שמנים בחליפות גדולות, לנשים משופצות
עם טמבור על הפנים. אני יורד לקהל כאילו זה מקומי, ועולה שוב
כאילו הכתירו אותי. אני שותה אלכוהול. אני מחייך הרבה חיוכי
גומי. אני מרגיש כמו סרדין גוסס בתוך קופסת שימורים צרה.

אין לך מושג.

מכונית פאר עם נהג שותק לוקחת אותי לבית שלי. אני נכנס בדלת
כמו כל אדם - עם מפתח. אני פושט את כותונת המשוגעים שהלבשתי
לעצמי ופורש את גופי על המיטה בתחתונים. הריח של כל הבשמים
המסריחים עדיין דבק בי. יש לי מיטה נוחה. ציורים יקרים על
הקירות. טלוויזיה גדולה עם רמקולים נפרדים. סבון בריח לבנדר.
אני אפילו לא יודע מה זה הלבנדר הזה... יש לי אמבטיה שתמיד
לבנה כמו שלג. יש לי שירותים עם ריח אורנים. יש לי פינת עבודה
לכל העניינים הפיננסים. יש לי ספריה מקיר לקיר עם ספרים של
גדולי ההוגים. אבל אין לי איש... כל הקהל הריע, כשקולי שתק אני
לבד. מנגן לי מוסיקה על הפטיפון הישן, נודד מחדר לחדר, מתקלח,
אוכל  כריך עם משהו, איזה סלט מיונז עם ביצים קשות, מלפפונים
חמוצים, בירה שחורה, זיתים מקופסא, אשל עם קורט מלח.

הבית שלי כולל החצר שווה כ-5 מיליון דולר. עוד כמה מיליונים
רשומים לזכותי בבנק. אבל מה אני, אני ליצן, אני צבוע, אני שר
שירים דביקים שאינני מזדהה עם מילה מהם. נשים מרוחות בושם
וטמבור מזילות דמעה. גברים מרימים כוסית... ואני כמו דחליל
בחליפה יקרה, נותן להם את התדמית שלהם בעיניי עצמם.

אני פותח בקבוק יין יקר, מדליק סיגריה משובחת. שוכב במיטה
ומאזין לנינה סימון.

ערפל סמיך אופף אותי. מתחשק לי להיות מישהו אחר. סרט ישן של
צ'רלי צ'אפלין, "אורות הבמה", מבליח לי ללא קול מהמסך הענק.



לאיידי מן
רגע האור כבוי, רגע הוא נדלק. זה היה נדמה לי או שהוא באמת
נדלק? אין אף-אחד בבית, אולי הרוח של אימא, אולי מגע חשמלי
נסגר, אולי היד שלי הסתירה את האור, וזזה.
היא באה. בטח שהיא באה, איך לא תבוא. בהתחלה לא באה. התחננתי,
רציתי להיות מאצ'ו, אבל בסוף בכיתי בטלפון. למה את לא באה?
כאילו אני עושה לה טובה שאני שוכב איתה. זה לא מצליח. אני
מסתובב עירום כמו קוסית לעורר אותה. היא יושבת מכווצת ומביטה
בי בעיניים קטנות מבוהלות.
אחרי זה אני כבר נוגע בה. היא מניחה לי לנגוע בה, אבל לא
נוגעת. זה כמו למזמז בובה. "תגעי בי פה..." "לא צריך."
התעצבנתי. התפרקתי לגמרי. "אני רוצה להרקיד את הקוס שלך כמו
מנדולינה!" זה הצחיק אותה. בסוף, סופו של יום, סופו של זמן, לא
נשאר ממני כלום. אני מוצא עצמי עירום, זוחל אל רגליה על הרצפה
ומנשק אותם, והיא משתינה עליי וקוראת לי תולעת.
אוהד פישוף אמר לי שאני הבנאדם המפגר ביותר שהוא פגש. "אבל אני
אוהב אותה." אני אומר לו. "טיפש, וגם פסיכי. היא משחקת בך,
משתעשעת. אתה חיית-מחמד, אפילו לא אדם. אתה כמו פודל שמאונן לה
על הרגל."
וואלה... צודק. אין לי שכל, אין לי גאווה. כמו שהיא רעדה לידי
בהתחלה, ואני במערומיי מנסה לפתות כמו טווס, ככה עכשיו היא
מנפנפת במיניות שלה, ואני מכווץ עירום, מייחל לטיפת מגע. רוצה
להישרף בתוך הגוף שלה, לקלף את כל הגוף שלה ולאכול, ללקק את
העצמות.
הנרי מילר אמר משהו דומה. "ללקק עצמות." אבל הוא היה חכם ממני.
הוא ידע לשלוט במצב. הוא היה מאוהב אנושות, אבל לא היה עבד,
ולא מלך. היה איש אחד שעם האישה שלו מרכיבים זוג. כל-כך פשוט
ויפה.
"אנחנו לא כמו כולם," אמר לי גרוזיני זקן. "אנשים אין להם כלום
בראש, ריק. ואז האהבה עולה להם מהלב לראש ומשגעת אותם. אנחנו
הגרוזינים יש לנו ראש מלא שכל, יש לנו הרבה דברים להתעסק
ולחשוב עליהם. בטח שאנחנו מתאהבים, אבל האהבה אין לה מקום
לעלות לראש. אנחנו שולטים בה. תסתכל על הנשים שלנו, חזקות אופי
כמו גברים. אנחנו הגברים לא מחלישים אותן, והן לא אותנו. תראה
לי מישהו, אחד, במדינה הזאת שיתעסק עם גרוזיני. אנחנו מסתובבים
בבגדי-עבודה, עובדי מוסכים, גררים, נהגי-משאיות, עובדי מנופים
ובניין... אבל יש לנו יותר שכל מ-כל האנשים החיוורים האלה עם
העיניים המבוהלות שרצים בחליפת-עסקים ומחוברים הרמטית עם היד
לתיק מנהלים ולפטופ."
וואלה... צודק.
החלטתי שכשתבוא לא אפתח לה את הדלת. אני שהתחננתי קודם שתבוא,
שבכיתי, לא אפתח לה את הדלת. היא מסמסת לי שהיא יוצאת אליי.
אני נועל את כל הבריחים. אני מכין לי כוס-קפה, מעשן בשרשרת,
שומע מוסיקה... ואין לי על מה לחשוב.
היא דופקת בדלת. הלב שלי דופק, אני מזיע. "מה קורה?" היא שואלת
מעבר לדלת. היא בתדהמה, מתמהמהת ללכת, ואז ממלמלת "לא נורא,"
ופונה לעזוב. אני רץ אל הדלת, פותח ומחבק אותה. "לא, אל תלכי.
לא שמעתי אותך. בואי, הבית שלי כמו שלך. בואי, תיכנסי."  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עומד לך?? נו,
אז למה אתה
מחכה??






ילדה קטנה,
תמימה כזאת...


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/11 18:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה