אני לא מבדיל בין יום ללילה, כי תמיד חשוך כאן. יש לי איזה
טרנזיסטור לא מכוון שמשמיע לי שירים שסועים וכל מיני מלמולים
לא מובנים של אנשים שנמצאים בחוץ. תפו"א מבושלים קרים, סיר
גדול עם מעט מרק עדשים, ו-21 ביצים קשות בתוך תבניות קטנות על
המדף התחתון. חום אימים בדירה כל הזמן, ואני מסתובב עירום.
לפעמים אני מתקלח במים קרים, ויש לי איזה מגבת קטנה עם חורים
ושוליים פרומים שאני מתנגב בה וגם שם על הראש. לפעמים אני מוצא
חתיכות סבון קטנות בכל מיני פינות בבית, ומנקה איתן את הגוף
והראש. נייר הטואלט נגמר מזמן, ואני שוטף את הרקטום במקלחת.
לפעמים אחרי שאני מחרבן ושוטף, אין לי איך לשטוף ידיים בסבון
לפני שאני אוכל. אני מחזיק את הלחם עם שקית או נייר, ויש לי
כתמים חומים מתחת לציפורניים, ואני מקווה שזה רק לכלוך. בפינה
יש ערימה של עיתונים ישנים שאני קורא כבר עשרת ת'אלפים פעמים
כל הזמן אותו דבר. אתמול מצאתי סיגריה, ולקחתי שאיפה אחת. אח"כ
מרוב שניסיתי להתאפק התחשק לי לדפוק את הראש בקיר, אז עישנתי
את כולה ושמתי לב שיש לי זקפה. אח"כ אני לא זוכר מה קרה, כי
לפעמים אני שוכח דברים, אבל כשהתעוררתי הייתי מחובק עם מאפרה
מפויחת שאין בה כלום. כשהשתנתי ירד לי קצת דם, ונגעתי בפנים
ולא זכרתי איך אני נראה. נגעתי בפנים הרבה זמן, אבל לא הצלחתי
לדעת איך אני נראה.

היה לי ספגטי, והיו לי קציצות. הספגטי היה עם קצת עגבניות
מגורדות, והקציצות היו עשויות טוב ומתובלנות. ישבתי בראש שולחן
צר וארוך מאוד. היה איזה איש בצד השני של השולחן, אבל הוא היה
כל-כך רחוק שבקושי ראיתי איך הוא נראה. הוא רק היה כהה מאוד,
או שהוא לבש בגדים שחורים, ואולי גם הוא אכל כמוני. היה מראות
על כל האולם הענק הארוך, ומנורות בצבע זהב הרכינו ראש מעל
המראות ושפכו אור של דבש. הרצפה הייתה לבנה מאוד ונקייה, ולא
היה כלום חוץ מזה בחדר. הייתה דלת מאחוריי אבל היא הייתה
סגורה. היא הייתה בצבע שחור ונראתה כבדה מאוד. המזלגות היו
מכסף, ולא היו סכינים וכפות. אכלתי את הספגטי והקציצות, וכל
פעם שגמרתי הייתה באה מישהי מכוסה כולה לבן, כולל הפנים, עם
חורים לעיניים, ומביאה לי עוד. כל פעם הייתי אוכל והיא הייתה
מביאה לי עוד, ולא הייתי שבע. אבל מתישהו הייתי שבע ולא יכולתי
לאכול עוד. ישבתי וחיכיתי שייקחו אותי מכאן. שמעתי מלמולים,
והאיש הרחוק בצד השני של השולחן עמד ונראה שהוא מסתכל בי.
האישה המכוסה לבן באה והצביעה על האוכל, ואני סימנתי לה שאני
שבע. היא חבטה בשולחן והצביעה שוב על האוכל, אבל אני לא יכולתי
לאכול עוד. ואז המנורות רחוק ליד האיש התחילו לכבות, ולאט כל
המנורות כבו אחת אחרי השנייה, מהקצה השני של האולם עד לכאן.
ואז הכול היה חושך. ואז מנורה אחת דלקה למעלה ישר מעליי ועל
האוכל. ניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי. ניסיתי לסובב את הראש, אבל
לא הצלחתי. ואז מישהו תפס בראש שלי מאחורה ודחף את הראש שלי
לצלחת. הכול נמרח. ואז הוא עוד פעם החזיק את הראש שלי בתוך
הצלחת ולא יכולתי לנשום, ושאפתי את הספגטי לתוכי כי לא היה לי
אוויר, והתחלתי להשתעל ולהיחנק. אחר-כך נדלקו האורות עוד הפעם
לאט-לאט ממני עד אל האיש בצד השני של השולחן הארוך. הוא ישב
והרגשתי שהוא מביט בי. הוא הביט בי הרבה זמן. ואז פתאום דחף את
השולחן שנתקע לי בחזה ואני התעלפתי.

לפעמים מישהו עם מסכה בא ומכסה לי את הפנים. ואז אני שומע כל
מיני אנשים מדברים באיזה שפה, ומריח עשן סיגריות. הם לוקחים
אותי מפינה לפינה בחדר, כמו שזורקים בובה, ולפעמים מישהו חודר
אליי וזה כואב. לפעמים הם נותנים לי כאפות לראש, וגם קצת
צוחקים, ולפעמים בכלל לא מתייחסים אליי, ואני לא יודע איפה אני
בחדר, אבל אני נשען אל הקיר, והגוף העירום שלי מסריח, ואני
מחכה שמשהו יבוא וייקח אותי מכאן.
כשהם לא נמצאים וחשוך ואין לי כלום על הראש, אני שומע אנשים
בחוץ. אני מצמיד ת'אוזן לתריסי הברזל ושומע כל מיני צעקות של
אנשים, ולפעמים אנשים מריעים, ולפעמים זה נשמע כמו פקודות של
חיילים. גם טנקים אני שומע, עם מסילות הברזל האלה הכבדות על
הגלגלים, הם מזמזמים רעש כזה צפוף כמו דבורה בקצב קבוע,
ולפעמים איזה טנק מפסיק לזוז ואני שומע פגז מתפוצץ ורץ לצד
השני של החדר, אבל לא עוזב את החדר כי הרעש בה מ-פה.
פעם שמעתי קול גדול כזה של מטוס, מטוס כבד שטס באיטיות, ואז
היה פיצוץ גדול והיה כל-כך הרבה אור, שאפילו יכולתי לראות את
החדר, אבל זה היה רק לרגע קטן מאוד, ולפני שהספקתי להתרגל נהיה
עוד הפעם חושך, וזכרתי שראיתי סמרטוט עם ג'וקים, אבל לא ידעתי
איפה הוא בשביל לא להיות שם.

כי התעוררתי בחוף של חול, והחול נכנס לי לפה וירקתי אותו. המים
ירדו ועלו על כפות הרגליים שלי, ואני הסתכלתי אחורה והיה שם הר
תלול מאוד, הרבה צבעים אדומים וכתומים. הסתכלתי לאופק וראיתי
את השקיעה היפה ביותר שראיתי, כל השמיים היו מוארים אדום לא
אחיד, אפשר היה לשמוע את השמש לוחשת כשהיא שוקעת. הייתי מלוכלך
ומסריח, נכנסתי למים והתקדמתי בתוכם. הם הפכו יותר ויותר קשים
ככל שהתקדמתי. אחר-כך ממש יכולתי ללכת על המים, אז הלכתי, ישר
לשמיים האדומים, הם הפנטו אותי. ואז נתקעתי בשמש. נתקעתי בשמש
ונתקעתי בשמיים, וכל האופק בעצם היה קיר עשוי אבן. חבטתי בו,
חיפשתי מקום רך לעשות חור, ואז הוא התקדם לעברי. הלכתי אחורה
והוא התקדם מהר ומהר יותר, וכבר הגיע למים הרכים שגבהו ולחול
שנגרס ולא היה לאן לברוח - ישר להר התלול, וניסיתי לדחוף את
האופק שלא אמעך, אבל האופק דחף אותי, והייתי כלוא במרווח צר,
וחשבתי אני מת ושקעתי לתוך ההר התלול שהיה ספוג אדום וכתום
בצבעים, ואז האופק נעצר. ניסיתי לזוז ולא היה לי הרבה אוויר.
עשיתי חורים ואחרי זה עוד בתוך ההר של הספוג עד שעשיתי יותר
חורים שיהיה לי אוויר.

כשיש קצת אור אני מצאתי עיפרון קצר ואני כותב על דפים מאובקים
צהובים. אני כותב ומנסה להוציא את זה דרך התריסים של הברזל
החוצה, אבל עד שזה יוצא כל הנייר נהרס. אני מנסה לפעמים לצעוק
קצת, שישמעו, אבל לא יוצא לי קול. אני מתנשף הרבה, ויוצא לי מן
כחכוח כזה, וכמה שאני מנסה כואב לי יותר בחזה. לפעמים אני תופס
חתיכת נייר ושורף אותה, ורק שנשרף לי האצבעות וכואב אני זורק,
ושוטף מים קרים בכיור.