אני אוהב להסתכל למאיה בעיניים.
גם שהן בדרך כלל עצובות.
אבל העיניים של מאיה עצובות מהסוג שלמראית עין לובשות חיוך ומי
שבאמת מקפיד להתעמק רואה את נחילי הדמעות שמאחורי האישון החום
שלה, כמו ספינה טרופה, בתוך מקווה גדול מידי של מים מלוחים.
אני אוהב להסתכל למאיה בעיניים, למרות שהיא בכלל אוהבת שקוראים
לה מאי, כי היא אומרת שזה גורם לה להרגיש קצת פחות מאיה, שזה
קצת יותר טוב.
העיניים של מאיה מסבירות טוב יותר מהפה מה עבר עליה כשהוא שכח
להתקשר, או כשהוא לא הבין למה היא אומרת שהוא מרוחק.
מאיה יודעת שהוא יודע בדיוק כמוה, אבל יותר נוח לו להפוך אותה
לחברה תלותית וחסרת ביטחון. כי ככה מאיה קטנה, והוא גדול.

אני לא צריך שמאיה תגיד לי את זה, כי רק מבט אחד בתוך החום
הנבול הזה, שרוצה חיבוק, מספר כל מה שהיא שומרת עמוק בפנים.
כדי שהוא לא יעזוב, כדי שההורים פחות ידאגו, כדי שיהיה כיף
להסתובב איתה, בלי לשמוע שאלות על פשר האגמים העכורים בעיניים,
כי אז זה גורם לה להבין שאין שום סיבה שהוא יאהב אותה. אבל
"היא אוהבת אותו" ככה מאיה אומרת, אז כדאי להישאר.
לפעמים כשאני עוצם עיניים אני מדמיין את מאיה תחת הידיים
הגדולות שלו, והלב הקטן שלו. הוא רואה שלמאיה יש לב גדול להכיל
גם רגשות שאמורים להיות אצלו, אבל נוח לו, אז כדאי להישאר.

כשאני רואה את מאיה אני מבין את כל הדברים שאמורים להבין בדיוק
בזמן, ולא שנייה אחרי.
העיניים של מאיה מספרות על כל הדברים שהיא חושבת שהיא חייבת
לאנשים אחרים, רק לא למאיה.
אני שואל את עצמי לפעמים איך מאיה לא מנסה לרצוח את עצמה, "פה
קבורה יקירתנו, ילדתנו, שהלכה מאיתנו בטרם עת. .ת.נ.צ.ב.ה".
אני חושב שהיא פשוט חושבת שהוא לא יבוא להלוויה, אז בשביל מה.

אני מדמיין את מאיה חוזרת הביתה בסופו של יום, היא והעיניים
שלה שמספרות לי הכל, ולוקחת את הסכין. ובבת אחת אין יותר מאיה.
אין שום דבר שיטריד את העיניים הגדולות האלה, שיכולות סוף סוף
להיעצם. העיניים שלא יסגירו אותה יותר בידי אנשים כמוני,
שרואים איך מאיה מתקמטת כמו פתק ארעי על גב המקרר. "תקני לי
שלוש שקיות חלב, ולחם לבן". אנשים כמוני שרואים שכשהוא הולך
מאיה הופכת קטנה כמעט עד שקשה לזכור שמאיה בכלל קיימת. זה מה
שהוא רוצה. זה מה שהיא רוצה. "יש לנו הרבה במשותף"- אם לזה
מאיה התכוונה.
הלוואי שמאיה הייתה אוהבת קצת יותר את מאיה מאשר אותו, כי היא
חושבת שבלעדיו לא נשאר לה כלום מעצמה. היא לא מבינה כמה שהיא
טועה, כמה שמאיה מלאה במאיה גם כשהוא הולך ממנה ואומר לה שככל
שהיא רבה איתו יותר הוא מרגיש אליה פחות. היית צריך להגיד
בכלל.
את כל זה אני מנסה להגיד למאיה עם העיניים שלי. לפעמים, אני
מנסה להצליב איתה מבט, וכשזה קורה היא רק שולחת לי חיוך קטן
ואפור, ואז אני מרגיש שאולי זה לא הזמן להגיד לה כמה שמאיה
מלאה במאיה, כי אני מפחד שהאגמים יגדלו.

העיניים של מאיה מראות שהיא לא בנאדם שמוותר. יש לה מבט כזה,
שאתה רואה אצל אנשים בני שבעים בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב,
שרואים עליהם שהיה להם קשה בחיים. העיניים של מאיה מראות שהיא,
חולדת ביבים שנחלצה מציפורניו של חתול זועם, תיתן אהבה לכולם,
גם שהיא מקבלת רק מעט, ולא מהאנשים הנכונים.
הייתי רוצה לומר פעם למאיה בזמן שיחת עיניים, שכשמישהו אומר לך
שהוא אוהב את איך שאת גונחת לו באוזן, ושאת מוצצת הכי טוב
בעולם, זאת לא אהבה. גם שאני מבין אותה, כי זה יכול ליצור רושם
כזה.
בזמן שיחת עיניים, הלוואי שתקרה בקרוב, אני רוצה להבהיר לה
שבנאדם שחוזר מהצבא, ורואה רק גברים כל השבוע, יגיד כל דבר
שנשמע טוב רק כדי להכניס אותה למיטה. אפילו כשהוא מדבר ממש
יפה.
אבל אני לא רוצה שהיא תחשוב שזה בגלל שהיא לא יפה, או מדהימה,
אלא כי פשוט יש דבר כזה שנקרא סדרי עדיפויות. ויותר מעניין
להסתכל על מישהי שיושבת פשוקת רגליים מעליך מאשר להסתכל על
מישהי ישנה כמו פיה ולהרגיש בר מזל שיש לך אותה. לא מאיה, אל
תבכי.

אני אוהב להסתכל למאיה בעיניים, גם כשהן בדרך כלל עצובות.

ויום אחד העיניים יפסיקו לדבר, ויבוא מישהו שבאמת יאהב אותך
מאיה ואת תראי איך האגמים הגדולים יתייבשו.

ואז יום אחד, אפסיק גם אני לבהות לך בעיניים, ולתהות מה תעשי
לעצמך היום כדי לא להיות מאיה, לכמה רגעים.