"פתח משטרה" דפקו על הדלת בעוצמה, "פתח מיד" צעק קול סמכותי
מבעד לדלת העץ הדקה שלי וכמעט נשברה מעוצמת הדפיקה. התעוררתי
בבהלה לקח לי דקה להבין איפה אני, כנראה שהתעלפתי מכיוון
שמצאתי את עצמי שרוע עירום על הרצפה. "קדימה משטרה, פתח את
הדלת " . קמתי, ניגבתי שאריות של קיא שהיו על גופי ולבשתי את
הג'ינס הקרוע הזרוק מולי. בקבוקים רייקים של בירה פזורים על
הרצפה, הבאנג שלי הפוך וכל תחולתו נזלה החוצה על השטיח. לידה
הייתה מונחת הקססונית והמעט חומר שנשאר מעורבב עם טבק בתוכה,
והמחשב היקר שלי שבור בקצה החדר כאילו מישהו בכוונה זרק אותו.
לבשתי את החולצה הראשונה שראיתי זרוקה והבטתי החוצה דרך החלון,
קרני אור התחילו למלא את החדר, עושה רושם שהשמש עולה. "רגע"
צעקתי וריח של צנחה ישר נכנס לי דרך הפה וחנק אותי, ריח של קיא
או אולי נבלה. השתעלתי, ירקתי על הרצפה. ניגבתי את פני בעזרת
חולצתי, שהייתה פעם לבנה אבל עכשיו היא פשוט מלוכלכת. "אני
מגיע" אמרתי בקול חלוש, נאבק בדחף שלי להקיא. מה לעזאזל שתיתי
חשבתי לעצמי, ומה לעזאזל הולך כאן. הקול הסמכותי לא נרגע
והמשיך לדפוק בעוצמה "פתח מיד !".
צלעתי לעבר הדלת, עושה רושם שהברך שלי נפגעה. הגעתי לדלת
והבאתי מבט אחרון לדירה, כאוס, חורבן, איזה בלאגן. פתחתי את
הדלת ומולי עמדו שני שוטרים , השוטר שכמעט שבר לי את הדלת היה
נמוך ממני אבל עדין נחשב גבוה, הוא היה קירח ושרירי ונראה
כאילו העבודה שפתחתי לו את הדלת לא הרגיעה אותו רק הרגיזה אותו
שוב. השוטר הקירח דחף אותי בחוזקה ונכנס לי לדירה "איפה היא יא
בן זונה" צעק והסתכל סביב, הפרצוף שלו אפילו לא התכווץ כשהוא
קלט את הריח. אחריו נכנס השוטר השני, נמוך עוד יותר מהקריח
ושחום מאוד, תימני כזה. הוא כן כיווץ את פניו, וראו עליו שהוא
נאבק בדחף שלו להקיא, "בן זונה!" צעק השוטר הקשוח, והשותף שלו
התמיני הקטן הסתכל עלי מבט ואמר לי שאני עצור. התעלפתי.

"איפה אני " מילמלתי מיד כשהתעוררתי. לא יודע כמה זמן עבר, או
אם כל מה שקרה עכשיו היה חלום, אבל כשהתעוררתי הייתי בחדר לא
מוכר לי. הסתכלתי סביב, הייתי בחדר קטן ומלא עובש, חשוך כולו
מלבד לנורה קטנה המשתלשתלת בחוט חשמל מהתקרה המנסה להאיר את
החדר ולא כל כך מצליחה. ישבתי על כסא מעץ קטן עם משענות ליד
ולגב, ומולי שולחן אוכל ישן ורעוע למראה. אני לבד כאן. "איפה
אני" מילמלתי שוב לעצמי.
הדלת נפתחה ודרכה נכנס אותו שוטר קשוח שהיה אצלי בדירה, הוא לא
הוציא מילה ולא הביט לעברי בכלל. השוטר הקשוח שלא ידעתי את
שמו, התהלך הלוך ושוב בחדר מתעלם ממני לחלוטין. הוא הדליק
סגריה לקח שאיפה ארוכה, נשף את העשן אל חלל החדר ורכן אלי עם
מבט מפחיד אל עייני. בלי לומר מילה הוא כיבה את הסגריה על רגלי
ומיד פרץ של כאבים חסרי כל הגיון החלו לחלל לתוך גופי, זרמים
מטורפים של כאב הכו בכל גופי כמו גלים והריח החריף של בשר חרוך
נצרב לי באפי. "אהההה!" צעקתי בקול בתקוה שאולי מישהו יציל
אותי, אולי כדי להתעורר מהחלום שאני נמצא בו, השוטר הכניס לי
אגרוף ללסת כדי שאשתוק, הרגשתי בפה את השן התוחנת רוקדת לי על
הלשון, את הכאב כבר לא הרגשתי.  השוטר רכן אלי שוב ואמר "איתי
לא משחקים משחקים, אין פה שוטר טוב שוטר רע, יש רק אותי. השטן.
אלוהים. אני אשאל אותך שאלות ואתה תענה לי תשובות אחרת, יבוא
עוד כאב ". בלעתי רוק, נחנקתי, הייתי מבוהל, הייתי מוכן לעשות
כל מה שהוא רוצה רק שלא יכאיב לי שוב, אני לא גיבור גדול כמו
אלה מהסרטים, אני לא מסוגל לספוג כאב כזה ועינויים. אני אומר
לו כל מה שהוא ירצה חשבתי לעצמי, והנהנתי לשוטר בלי להוציא הגה
שאני מבין.
"מצויין" חייך לעצמו השוטר המפחיד, "עכשיו, אני יודע שהיית
היום בערב בבר ברחוב ירמיהו"
הנהנתי, הוא לא התסכל עלי, הוא לא ציפה להסכמה הוא פשוט ציין
עובדה. הוא שפשף את אגרופיו חושב מה לומר. החזקתי את רגלי, היא
כאבה כל כך, לא רק הרגל כל הגוף שלי כאב כל כך שלא ידעתי באיזה
חלק של הגוף להתמקד. התעלפתי.
"תתעורר אמרתי !" צעק השוטר ובעט בכסא, התעוררתי בבהלה, שוב לא
מבין איפה אני נמצא. לקח לי רגע. השוטר נשען על השולחן הצליב
את רגליו ושילב את ידיו.
"עכשיו אתה תקח אותי שלב שלב, ותספר לי כל מה שקרה שם" הוא אמר
בטון מפחיד "מהרגע שפגשת אותה עד הרגע שאני עצרתי את התחת
המסריח שלך".
הלב שלי התחיל לדפוק כל כך מהר, נלחצתי, לאיזה תסבוכת הכנסתי
את עצמי. מה עשיתי אמרתי לעצמי, החיים שלי גמורים. עצרתי רגע
לקחת נשימה, האדרנלין זרום בגופי מרוב לחץ והתחיל להעלים לי את
הכאב. יכולתי לקחת נשימה ארוכה ולתת לדופק שלי להסתדר, זה לא
עזר. אבל התחלתי לספר.

"אז נכנסתי לבר בירמיהו" התחלתי לומר, "זה היה עוד מוקדם הם רק
פתחו את המקום, אמצע שבוע אין הרבה אנשים, אבל היא הייתה שם.
לבדה. היא משכה אותי אליה כמו מגנט, רציתי אותה רק לעצמי,
זיהיתי אותה מיד, וידעתי שהיא דבר כל כך נדיר, זה היה פשע לא
לנסות ולדבר איתה.
התקרבתי אליה, התרגשתי, לא ידעתי מה לומר, אז אמרתי לה שאני
מאותם אנשים שמחפשים דברים כמוה והזמנתי אותה לדירתי"
"לא המשפט פתיחה הכי טוב ששמעתי" צחק עלי השוטר, "נכון" אמרתי
לו "אבל זה עבד"

"אני לא יודע מה גרם לה לומר לי כן" המשכתי בסיפורי "אולי זה
האומץ שלי, אולי זה הישרות שלי, אולי פשוט כי הראתי לה כמה
שאני מעריץ אותה, אבל אני חושב שזה בבעיקר בגלל שהיא לא רצתה
אותו יותר".
"שטויות" נחר בבוז השוטר, "הם הרגע חזרו מטקס האוסקר ביחד
מאושרים מתמיד, כל העולם ראה את זה, איך שהוא זכה בפרס על
התסריט הטוב ביותר והזיל דמעה על הבמה. הוא הודה לה. אמר שהוא
לא היה יכול לעשות את זה בלעדיה. זה היה מרגש." דמעה נראתה
הנוזלת על לחיו של השוטר, הוא מחה אותה מיד והביט בי בגועל "הם
היו מאושרים ביחד, והוא היה סופר מצליח, אני לא מאמין לך".

"אני גם חשבתי ככה, אולי בגלל זה באמת היה לי את האומץ לגשת,
ידעתי שאין לי סיכוי אבל היא אמרה לי שהיא כבר לא איתו, שהם
נפרדו, היא אמרה לי שהיא יוצאת עכשיו לדרך חדשה. דיברנו כל
הערב, השיחה זרמה כל כך, הסברתי לה כמה שאני צריך אותה, ואולי
הוא כבר לא נתן לה להרגיש מיוחדת, אבל הערב היא הייתה מאוד
מחוזרת. היא הסכימה וחזרנו אלי לדירה."

"ואז רצחת אותה? " קטע אותי השוטר, איבדתי לרגע את חוט המחשבה
ואז לפתע עוד זרימה של כאבים החלו לעטוף את כל גופי. לקח לי
רגע להתאושש בחזרה. "לא ! לא " אמרתי לשוטר, "היא רצתה אותי,
ראיתי את זה, היא רצתה אותי, אז עשינו את זה וזה היה טוב. תבין
אף פעם לא הרגשתי ככה, אתה לא מבין כמה זמן חיכתי לרגע שכזה.
עברתי תקופה כל כך יבשה ולא הצלחתי לעשות את זה לבד, הייתי
חייב אותה. חייב". התחלתי לבכות, היה לי כל כך עצוב, כל כך
קשה, למה זה היה צריך להגמר בצורה כל כך רעה. למה. הסתכלתי
לעבר השוטר שוב והוא לא הוציא מילה, אולי הוא לא האמין לי שהיא
באמת רצתה, הוא בטח חשב שכפיתי עליה, אבל לא כך היה.
"עשינו את זה שלוש, לא ארבע פעמים" המשכתי לספר, " שכבנו על
רצפה שתויים, היא אמרה לי שהייתי הכי טוב שלה, היא אהבה את
התשוקה שלי ושיש לי כל כך הרבה לספר. שתבין היה לי כל כך הרבה
להוציא מעצמי, לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיה. המשכנו לשתות
ולחגוג, הייתי בשמיים, התחלתי לרקוד על השולחן זרקתי את בגדי
לכל עבר, ואז עשינו את זה עוד פעם ועוד פעם, לא יכולתי להפסיק.
והיא רק צחקה, הייתה מאושרת, באמת. אבל אז פתאום היא אמרה לי
שהיא צריכה ללכת."

"ופה היה הרגע שהחלטת שאתה רוצה לרצוח אותה ?" שאל אותי שוב
השוטר בתקיפות. "לא לא" צעקתי, "אני לא רצחתי אותה, הכל היה
טעות, זה לא היה צריך להגמר ככה "
"היא רצתה ללכת אבל נסיתי לשכנע אותה להשאר, היה לנו כל כך טוב
ביחד ולא יכולתי לוותר עליה, לא רציתי שהיא תלך. אבל היא
הסבירה לי שהיא עזבה אותו כי היא רוצה להיות לבד, ולא עם מישהו
חדש, היא נהנתה לתת לי את הערב כמתנה חד פעמית אבל עכשיו זה
הזמן ללכת, בבוקר היא כבר תעלה על הטיסה למדריד."
" טוב אבל שנינו יודעים שהיא לא עלתה על הטיסה , בקושי זכר
השארת ממנה, אתה פשוט מפלצת" ענה לי השוטר בבוז גדול, ירק על
הרצפה ונעמד. הוא הדליק סגריה נוספת, ואני עדין לא נרגעתי
מהפעם הקודמת פחדתי שהוא יכאב לי שוב, אבל את הסגריה הזאת הוא
עשן לעצמו והמשיך להסתכל עלי בבוז. התחלתי לבכות שוב, היא
הייתה פשוט מושלמת, כל כך טהורה, למה זה נגמר ככה, למה.
 
הסתכלתי על השוטר והוא הסתכל עליי, "עכשיו הגענו לחלק המעניין,
תספר לי בדיוק מה עשית לה". נחנקתי , "הכל קרה כל כך מהר אני
לא זוכר, היינו שתויים, היא באה ללכת וביקשתי ממנה שנעשה את זה
עוד פעם אחרונה, ואז המבט שלה פתאום השתנה לרעה, היא כבר לא
היתה מחוזרת ולא שמחה, היא התסכלה עלי בבוז ואמרה לי שאני כבר
פאטתי. היא התקרבה אלי וצעקה שאני אפסיק עם התחנונים, שהיא
נתנתה לי הלילה את כל כולה ועכשיו די, מספיק. היא התחילה לספר
לי שטויות על זה שהיא עוזבת ושהיא רוצה להיות לבד. זה רק עצבן
אותי, איך היא אומרת שהיא רוצה להיות לבד, אסור לה להיות לבד,
היא צריכה להיות עם מישהו. היא צריכה להיות איתי. היא סרבה
לתחנוני והלכה לכיוון הדלת, עצרתי אותה בגופי והיא התחילה
לצעוק עלי, היא אימה שהיא תקח את הכל בחזרה. סטרתי לה. היא
לקחה את המחשב שלי והטיח אותו לעבר הקיר. איבדתי את האשתונות
שלי, כל העבודה שלי הלכה לחינם, מה עשית צעקתי לעברה, משוגעת
הרסת הכל, למה עשית את זה. כעסתי, רתחתי מזעם, תפסתי אותה
בחוזקה, חנקתי אותה."

"מפלצת מגעילה בן של זונה אתה הולך לצינוק ולא תראה אור יום כל
החיים שלך" אמר לי השוטר, "אתה דקרת אותה 47 פעם! איזה מן בן
אדם שפוי עושה דבר כזה"
התחלתי לבכות, איך הבאתי את עצמי למצב הזה , זה לא היה בכוונה,
האלכוהול השפיע עלי, הסמים , היא הרגיזה אותי, זרקה לי את
המחשב עם כל הסיפורים, הכל הלך, כל כך רציתי את זה וכל כך
רציתי אותה. איך הכל נהרס איך הרסתי הכל. בכיתי. לא יכולתי
להמשיך לספר מה עשיתי.
"טוב זה מספיק להפעם" אמר השוטר, הרים אותי בכוח מעל הכיסא
והחל לגרור אותי, בקושי יכולתי ללכת, רק התייפכתי בבכי, "מה
עשיתי" צעקתי "מה עשיתי".

זהו, עכשיו אני מבלה את זמני בתא המעצר, מחר בבית המשפט אמורים
לתת לי את פסק הדין. בנתיים כל הזמן באים אלי כתבים ושואלים
אותי אם זה נכון, אם היא באמת עזבה אותו, ואם יש בי חרטה על מה
שקרה. אני מספר להם הכל, כמו שסיפרתי לכם, אני רוצה שהסיפור
שלי יצא. העורך דין אמר לי שצפוי לי משהו כמו 20 שנה. אבל אני
כבר לא חושש ממה שיבוא, העיקר שהצליחו להוציא לי את המידע
מהמחשב, את כל מה שכתבתי, זה יקר מפז, יש האומרים שאני צפוי
לקבל על זה פרס.


באותו הלילה, לא רחוק ממקום האירוע, ישב לו אותו סופר בדירתו
ואקדח טעון בידו. הוא מירר בבכי. המוזה שלו כבר לא איתו, הוא
כבר לא יכול לכתוב. הוא אהב אותה כל כך ובעזרתה הוא יכל לכתוב
ספרים שזיכו אותו בשלל פרסים. אבל המוזה לא הייתה מאושרת, היא
רצתה ללכת, לראות עולם להיות לבד, ואולי מידי פעם כך אומרים,
היא תכננה לתת מעצמה לסופרים מתחילים.