[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גבריאל הפנר
/
מנורת נפט

אנחנו עומדים מול שער הברזל החלוד, "הבית הזה?", שואל אותי גד,
"לא נראה לך מוזר?" אני מביטה בגד שנראה לי לרגע הוזה.
בית...שתי קומות...מרפסת יפה. "לא שונה מהבית שלידנו". עניתי
חסרת סבלנות. הראש שלי נמצא בכביסה שנמצאת במכבסה הציבורית,
באחד הרחובות כאן בסביבה. חוסר ההתמצאות שלי גרוע, ועוד יותר
גרוע כשזה מגיע לרחובות תל-אביב.  
"הוא לא כל כך נראה לי מוזר!". אני קובעת, וגד מבקש ממני שאהיה
סבלנית, "עוד רגע ותראי...עוד רגע". הוא מניח את מנורה הנפט על
הרצפה. מנורה ישנה שמצא בפישפושיו בשוק הפשפשים. הוא שילם עליה
מחיר מגוחך, כך סיפר, וזאת לאחר שלא וויתר. מוציא מצת מהכיס,
מרים את חיפוי הזכוכית, חושף את פתיל הכותנה ומנסה להדליקה,
מתנגד לרוח הסתיוית.
אני נשארת עומדת קפואה במקום, שלט אדום וצועק הכניסה אסורה,
מלחיץ אותי. צועקת בלחש, לבונו, כלבו של גד, שיבוא ויעמוד
לצידנו. זה יגרום לי להרגיש בטוחה יותר. הוא רק מרחרח, מגן על
ההיקף, בודק שהשטח נקי. מרגיע אותי שתמיד הוא הולך לפני גד,
שומר עליו. שומר עליו טוב.
    גד נעמד לאחר שהצליח להדליק את המנורה, "שימי לב עכשיו!".
קובע, כקוסם העומד לשלוף את ה'ארנב'. "כל הצמחיה סביב הבית.
הכל כאן גדל פרא?! לא יודע מה איתך. לי, זה לא נראה נורמלי".
לוקחת צעד אחורה. מביטה שמאל. מביטה ימין. משהו כאן אכן מוזר,
יחסית לכל הרחוב, שכל הצמחיה שלו אחרי תספורת שלרגע נראתה לי
כמו תספורת צבאית, משורטטת. הבית הזה נראה כאילו לא נגע בו
הזמן. עץ שגדל פרא ויוצא מהחצר הקידמית, עובר מעל ראשינו, בטח
ביום קייצי עושה הרבה צל. שיחים לא גזומים, אין דשא, האדמה
נראית בוצית. שביל לדלת...
"הבית הזה באמת מוזר. אפילו מפחיד. נראה כמו בסרטים של דיסני,
איפה שגרות בו מכשפות זקנות. תראה. אפילו יש את העץ המתאים
לידו". גד צוחק, משועשע מהרעיון. לקחתי צעד נוסף לאחור. כל
החלונות מגופים, הבית אטום. אור לא יוצא מאף חלון, אין שום שם,
אין נביחות כלב. אין סימן חיים. אבל בכל זאת מרגיש חי.
   גד מביט בי, בעיניו ניצוץ של התרגשות, עדיין מחייך. וכילד
שבדיוק גילה איזו מערה המובילה לאוצר,  אומר לי בלחש,
"נכנסים".
1.
    יוצא שבנסיעות הארוכות מהצפון חזרה הביתה, למרכז, אני לא
מצליחה להרדם, שלא לדבר אפילו על לעצום עין! כלום. נאדה. לא
משנה כמה אנסה. עדיין זה ירגיש לי לא נוח.
מודה! זה פחד שאימצתי כשהייתי צעירה יותר, חס וחלילה אשן בזמן
שמשהו יקרה. לטוב או לרע. עם דגש על הרע. פחד אלוהים.
    מוזר!! אף פעם לא מצאתי אנשים כמפריעים. לא כאלו שפותחים
עלייך את ארוחת הצהריים שלהם בנסיעות ארוכות וגם לא אלו
המדברים בטלפון. נהפוכו, שיחות כל כך אישיות במקומות כל כך
ציבוריים, זו הסטיה הרעה שלי.  
פעם כבר קרה לי. התיישבתי ליד איזו מבוגרת אחת שבאמצע הנסיעה
פתחה תיק והוציאה ממנו קופסא ופתחה גם אותה. מתוכה הוציאה דג
מלוח ופתחה גם אותו. "רוצה? רוצה?" היא הייתה עקשנית. רק שאצלי
ה'לא' היה עקשן יותר. ואפילו שבזמנו התחלתי ללמוד קצת רוסית,
מחברה בצבא, עדיין לא יכולתי להרשות לעצמי לפתוח בשיחה. לכל
היותר לומר 'לא רוצה!'. כי בטוח ברוסית אין מושג שכזה.
וזה סך הכל צד אפל שלי! זה שאוהב להקשיב לשיחות של אחרים. חיים
של אחרים ומה קורה שם. איך הם מתנהלים? משפחה? חברים? מה הם
מתכננים לעשות מאוחר יותר בערב? ומי אמר למי מה!  זו לא
מציצנות לדעתי, סקרנות! יהיה הכי נכון לקרוא לתופעה. אנשים
פשוט מעניינים אותי. ובמקרה ויהיה זה כבר מוגזם, כמו מישהו שכל
מילה שניה ושלישית שלו היא 'אחי', פשוט מתחברת לאוזניות שלי
והבעיה נפתרה. ומה כבר אומר, עם ישראל אכן אחים כולם.
     לרגעים חולפים הנהר השחור הזה שהאוטובוס נוסע עליו לא
נגמר שיגמר אף פעם והבניינים שאנחנו עוברים בדרך נראים לי לרגע
כמו ספינות עומדות, ספינות שנתקעו כאן בזמן, לא זזות ולא
ממהרות גם לזוז. ספינות תקועות. וזה בכלל מוזר לחשוב שבבניין
אחד בעל עשר קומות, קרוב לוודאי גרים כמאה איש?! וזה המון.
לפעמים פשוט רוצה שהזמן יעבור מהר יותר.
הסלולארי רוטט וזו אמא. שואלת לשלומי ומתי כבר אצא הביתה לבקר,
כולם 'נורא' מתגעגעים אלי. מתחמקת משיחה עמוקה יותר בכך
שממציאה שבדיוק באמצע משהו, ואתקשר שאוכל. זה פשוט ישבור את
ליבה שלא הביתה אני מגיעה, אלא נוסעת לפגוש את גד.
    אמא, לאחרונה, הופכת קשה יותר מיום ליום, מרגישים את זה
אפילו בשיחות הטלפון שלנו, אוזניה כבר לא חזקות כמו קודם, כל
דבר צריך לחזור פעמיים או להרים את הקול גבוה. זה מתיש. אישית
לא רואה בעצמי סגולות, אך כשזה מגיע לאמא, לוקחת כמה נשימות
ארוכות, אומרת לעצמי שזה בסדר, סימני הגיל הכו בה, היא כבר לא
צעירה. ואז מה אם היא מאבדת ריכוז, אשאר סבלנית אקסטרא. מקווה
רק שלא תרגיש שאני מתחמקת. אתקשר אליה ממקום שקט יותר. היא בטח
ממש מתגעגעת אלי, רוצה שאהיה צמודה לרגלה כמו שהייתי בהיותי
ילדה קטנה, המחפשת תמיד את רגלה של אימי, משהו להצמד אליו.
לאחז חזק.  
     הדרך נקייה וזה אומר שבערך בעוד כשעה כבר נהיה בתל אביב.
שם אוכל להחליף את המדים הצבאיים האלו לאזרחי. והכל יבוא על
מנוחתו בשלום. כבר לא יכלוה להתאפק, יודעת שגם אם אקרא ספר
עכשיו, לא אשאר מרוכזת, מוציאה את המחברת והעט מהתיק ומתחילה
כותבת. יומני היקר...סתם, בצחוק.
הרטט הבא שמודיע על שיחה נכנסת נוספת הוא מגד, צמרמורת בגב
כששומעת אותו אומר "שלום". לקול שלו התמכרתי עוד מההתחלה,
בימים בהם עבדנו יחד, והשיחות שלנו אז, עוד היו קצרות, חפוזות,
ענייני עבודה לרוב. מידי פעם הייתי מבקשת שישאל אותי שאלה.
מנסה להדליק אותו, רק בשביל לראות האם מזיז לו בכלל. הציק לי,
שאף פעם לא שאל משהו אישי מידי או אפילו משהו מיני. הציק לי
שראה בי חברה לעבודה, יותר מאשר הנערה החושנית שאני. עכשיו! רק
מחכה כבר בקוצר רוח שאוכל כבר להרדם תוך שמכורבלת בתוכו,
מקשיבה לסיפוריו, לקולו החודר מענג את החלומות שלי.
   גד אף פעם לא שואל לשלומי, מעין הבנה כזו של שנינו, אם
משהו קרה, רגשית, פיזית. ישר מספרים, בלי פחד. ויש בי את
ההרגשה שבלאו הכי שנינו נדע. שמחה על כך שיש ביננו הבנה שכזו,
הבנה מודעת. מתחילה מספרת לו על אירועי היום, מה היה בבסיס, על
מה כבר תפסו אותי הפעם. ובעיקר כמה לא נעים לי מאימי. "לפי איך
שזה נראה...בטח אגיע תוך שעה". "מצויין", הוא עונה. "אני עדיין
בעבודה. מסיים בקרוב. זה כל כך קרוב, את כבר כמעט כאן". כולי
סומקת בצד הזה של הסלולארי, אומרת "שלום. כן. נתראה בקרוב".
נושכת שפתיים כשכמעט אומרת אוה....
2.
"סוד הקסם בלהכין טחינה", התחיל להסביר תוך כדי שנעמד מול
שולחן הנירוסטה הקר, המצרכים על השולחן בתפזורת. "הוא שתמיד
אפשר להוסיף משהו בדרך. במידה וסמיך, אפשר להוסיף עוד מים,
במידה ודליל, עוד טחינה...". התחלתי מתקרבת, הנחתי ידיים על
שולחן הנירוסטה הקר. עם כמה שאוהבת קור, את החום שלו פתאום
רציתי. "ו...נכין גם סלט ירוק, מה את אומרת?".
"כן, בבקשה". עניתי בהסכמה. גם אני הייתי ממש רעבה. עיניי היו
נעולות על תנועות שפתיו, דיבורו הרגוע, השלוו, משהו בו הרגיע
אותי. הוא חייך, "כל מה שצריך הוא תפוח ירוק, מלפפון ירוק,
שומר, לימון וזעתר, שמן זית, יש. מלח, גם יש". נבלעתי בתוך
מילותיו. מידי פעם היה מספר משהו מצחיק, והייתי מגיבה. ולא
הייתה זו הדרך בה הכין את הטחינה. טחינה, סך הכל טחינה. ומי
שלא יודע איך להכין טחינה, חבל!. הייתה זו האהבה שהכניס בה,
כמו בכל דבר אחר שראיתי אותו עושה. היא גם זו שעשתה את הטעם כל
כך נכון. מלח-הארץ שכמותו. מלך הטחינה.  
  בזמן שערבב את ממרח הטחינה והלימון, יחד עם המים הקרים
והתבלינים שמתי לב לתנועות ידיו. הן היו נקיות, יסודיות, בטוח
היה במה שעשה, מעסה בסיבובים את הממרח עד שהפך לנוזל אפור
סמיך. פתאום ראיתי באיש הזה אדם, ואפילו שלפעמים הוא נראה כאחד
שלא אוהב אנשים במיוחד, זה מתגלה  כסך הכל שריון חזק יותר. הוא
עבר הרבה בחייו.
הרגשתי מגנט חזק, מגע אסור בין מדריך לתלמידה. כל מחשבותי פנו
לאיך יהיה כשיגע בי, אוף, רק שיגע בי כבר. או האם יראה שמשהו
קורה אצלי בפנים. "לולי (כך נהג לקרוא לי, משום-מה כשראה אותי
עובדת, זה הזכיר לו סוכריה קופצת?!) את בכלל מקשיבה?" שמעתי
אותו לוחש מעבר למחשבותי. מגמגמת עניתי "כן...ב..בטח".  
    בהתחלה לא דיברנו כלל. מידי פעם הייתי שומעת אותו צוחק
מאחור עם אחד העובדים, יושבים להם ב'פינה לעובד' שבנו
הוותיקים. ספה קרועה ומאובקת, כסא רעוע, ארגז פלסטיק הפוך
המשמש כשולחן. או, רואה אותו יושב עם כוס קפה וסיגריה מחוץ
לפיצריה בה הכרנו, צופה בהמון, צופה בתנועה. לא בדיוק הבנתי מה
הוא מחפש כל כך. גם לא הבנתי את העניין הזה שבכל מקום, חברתי,
עבודה, מקום שיש בו אנשים, לוקח זמן עד שהקבוצה מקבלת אותך
אליה ואתה הופך מאורח לחלק מהצוות. גם בצבא אותו הדבר. מצחיק.
עד אז נהנתי להלך שם בעצמי. מבצעת את העבודה שאבא סידר לי על
הצד הטוב ביותר, ושומרת על זכות השתיקה. לעצמי.
3.
הנהג הודיע כשנכנסנו לתחנה המרכזית בתל אביב, ההתרגשות שבי
התחילה לצאת החוצה ומה שהיה בא לי זה לרוץ, ומהר. כמו שבדרך
כלל עשיתי שמהרתי. כמו שבדרך כלל עושה שמתרגשת. אך מה שעיקב
אותי היה התור בכניסה, לא פעם ראיתי את ההמון נוחת על המאבטח,
כמעט ומבצע בו לינץ'. והוא צריך לבדוק את כולם, כל אחד ותיק
המסע שלו, תיק גב, מזוודה, שקית. ואין אחד שלא ממהר. אחד
לאוטובוס נוסף, אחר לאכול משהו דחוף. ואפילו שאש ברגליי, הייתי
סבלנית, שיתפזר ההמון אמרתי לעצמי, לתל אביב כבר הגעתי.  
    הטלפון שוב רטט. שוב אמא. היא כבר שכחה לגמרי שדיברנו
לפני קצת יותר משעה. חמקתי מן התור העמוס למקום שקט יותר.
הבנתי שלפעמים, במצבים שכאלו, עדיף לענות, לומר שלום, הכל
בסדר, לדבר כמה דקות. להרגיע. זה בטח יהיה עדיף על טלפון לחוץ
כל עשר דקות.
עניתי, "שלום", היא שוב שאלה לשלומי. "טוב תודה, אמא". והמשיכה
בשלה, בשאלות, "את באה מחר הביתה? אבא קנה המון אוכל לשבת".
כאילו אוכל זה מה שצריכה. מעצבן אותי שרוב המפגשים המשפחתיים
והחברתיים מתקיימים תמיד ליד שולחן האוכל. עניתי לה באיפוק,
מציצה להבין שכבר אין נגמר תור בכניסה.
"אז את שומעת מה קרה לאבא שלך אתמול, את נופלת מהרגליים..".
מקשיבה לה עד סוף הסיפור, זה באמת היה מצחיק לשמוע, "אתקשר
מחר. מוקדם בבוקר. אדע יותר מה קורה. ביי אמא. נשיקות".
כל כך הרבה שפות בתחנה המרכזית. זה הזכיר לי שיר שפעם קראתי,
המשורר קרא לה 'צחנה מרכזית'. ובהחלט יש כאן הכל מהכל. ריחות
שונים. קשת של צבעים. סגנונות לבוש מגוונים. זיעה בתוך ריח של
קוראסונים.
בתחנה המרכזית לא התעכבתי, אספתי משם אוטובוס ישירות למרכז
העיר, לכיוון מקום העבודה של גד.      
    את הדרך הכרתי היטב, זו דרך שיצא לי לא פעם לעשות, בדרך
לעבודה.  "מה אכפת לך?" עודד אותי אבא, "תעבדי קצת, יש לי חבר
טוב בפיצריה, אדבר איתו מחר על הבוקר", תעזרי. או לכל הפחות,
תסדרי לעצמך קצת דמי כיס" שתיקה. את זה, אני בטוחה, לא היה לו
קל לומר. "... ואת יודעת. הלוואי והיה לנו יותר לתת, לאמא
ולי". והיה נותן לי מבט שלעיתים פירשתי כאחד שהחיים נפלו עליו
וכבר התישו אותו לגמרי. לפחות אחד שהרים יד אחת. " ומי יודע?",
הוסיף. "אולי תכירי גם אנשים טובים על הדרך".  
    לקח בערך חודש עד שקצינת הת"ש קראה לי למשרדה. לאחר
שהצגתי את כל המסמכים הרלוונטים. תלושי משכורת של ההורים, פרוט
חודרני לחשבונות הבנקים של כל המשפחה ושלי, ביקור של קצינת
הת"ש בבית הורי. "שבי בבקשה", אמרה. התיישבתי. חיוך חם על
שפתייה, "דנו בתיק שלך הבוקר". והגישה לי מסמך חתום על ידי
מפקד הבסיס, המאשר לי אחת לשלשה חודשים לצאת לשבוע חופש. מצחיק
- חופש לעבוד.

    "ומי את?" פנה אלי בישירות, תוך כדי שסידרתי משקאות קלים
במקרר השתיה.
"אני מיכל" עניתי נבוכה. משהו בו הביך אותי וזה הציק לי נורא.
"ומי אתה?"
"שלום מיכל. גד". והמשיך בשלו, שר יחד עם נגן המוזיקה שלו,
מחליף לבגדי עבודה תוך כדי שמצית טבק מגולגל. מוריד את משקפי
השמש מעינייו וחושף עיניי דבש עמוקות. הוא ממש התעלם ממני
לחלוטין.
4.
    הרחוב היה שומם, אחרי שמונה בלילה זו שעת ביניים, חלק
מהאנשים סיימו את יומם ופורשים לבתיהם להבלע בתוך הטלוויזיה,
אולי אפילו לארוחת ערב עם בן או בת הזוג. חלקם, הרווקים שבינם,
מתכוננים לחיי הלילה, לבטח בדיוק התעוררו משנת אחר-הצהריים
שלהם, או קמו סוף כל סוף מהמחשב. הלילה עדיין צעיר.
מצאתי ספסל בזווית המשקיפה על כל הגן הציבורי שהחלטתי לכבוש.
הורדתי את תיק הגב הענק שקיבלתי מתנה מאבא לגיוס. רק אז באמת
הרגשתי את העומס הרב שהיה על הכתפיים. נעלי ספורט, לבנים,
בגדים הזקוקים לכביסה. לאחר שמתחתי את גופי, בהנאה, שלפתי את
המחברת הדהוייה שלי, עט, והתחלתי כותבת את מה שמרגישה. מה אני
מרגישה? והאמת היא שלא ידעתי איך אני מרגישה, באוויר? אם אפשר
לקרוא לזה כך.
אבודה ונמצאת. שייכת ולא שייכת. רוצה ולא רוצה. כאן ושם.
תשוקה. כתבתי לחפש במילון את המילה תשוקה. כלב של אדם
עובר-אורח מתקרב אלי, מכשכש זנבו בשמחה. כמעט וקפץ עלי. בעל
הכלב בחיוך נבוך אמר, "הוא לא כך עם כולם" קבע. ולרגע הבנתי כי
האנשים שאתה פוגש בדרך, גם למפגשים קצרים ביותר, הם אלו
שממלאים אותך הכי הרבה. "גם אני לא כך עם כולם". כתבתי לעצמי.
    שבועיים שגד ואני לא התראינו. שבועיים של המתנה מייסרת
וארוכה. אני והפה שלי, חוצפנית שכמותי. הייתי חייבת להראות
לכולם כמה מצחיקה אני, כשחיקיתי את המפקד אריק כמנהגו במסדר
בוקר. ואיך לא, אריק המפקד בדיוק נכנס לומר לילה טוב, ולראות
ראי. כמובן שהוא נתן להופעה להימשך. גד השתעשע על כך רבות
בטלפון. זה באמת היה מצחיק. "את והראש המופרע שלך. את מפתיעה
אותי כל פעם מחדש".  
5.
כשגד הגיע לגן הוא פשוט נתן לאופניים ליפול ממנו חצי נפילה, על
הרצפה, נעמד מולי, גם אני נעמדתי מולו. דווקא. שנינו נשמנו
בכבדות בלי ששמנו לזה  לב בכלל, בקושי ראינו את הפנים אחד של
השנייה בחשכת הגן. מה ששמענו הייתה המוזיקה הרועמת מהאוזניות
שלי.
עמדנו. בחנו היטב אחד את השניה, משהו השתנה. כן! לגד היה כבר
שיער ממש ארוך, כזה שכבר אפשר היה לאסוף בגומיה, הוא טוען שלא
הסתפר כי אין תספורת שהיה ממש רוצה לעצמו. מה שבמובן אחר אמר
שכל התספורות וההתעסקות הרבה עם איך שאנחנו נראים, פשוט נראית
לו כמוגזמת מדי. הרבה מאומה על לא דבר, היה אומר. יש דברים
חשובים יותר.
"זה שיר טוב!" קבע גד.
"אה? מה? כן" עניתי. אחד האהובים עלי. ושנינו כחיות טרף,
התנפלנו אחד על השניה בתאוות בשרים מטורפת. עד שדמיינתי טעם של
דם. שוב, חייבת לבדוק במילון את המילה תשוקה.
"נזוז?" קבע, והתקדם להרים את אופניו מהרחוב, "קחי סיבוב" אמר,
זה יעשה לך טוב. קיפצתי על האופניים ופדלתי בחוזקה, פתאום
הרגשתי נושמת, יש מספיק אוויר. וזה עשה לי נעים. יכולתי להבין
למה הוא כל כך אוהב לרכב אופניים שלו. כשחזרתי לכיוון הגן
ראיתי את גד כבר מתקדם עם התיק הענק במורדי השדרה.
"את יודעת למה יש כל כך הרבה מרפסות בתל אביב?" שאל כשראה
שהאטתי והסתכלתי על אחת המרפסות, מפנטזת לרגע. עניתי שממש אין
לי מושג. " בשביל נוף?" ניסיתי את מזלי. "כשרק התחילו לבנות את
תל אביב", שתקתי, אוהבת שהוא מספר לי סיפורים. "הגיעו הרבה
זרים לגור כאן, מהרבה מקומות באירופה. אז בשביל שכנות טובה,
ובשביל לפתוח שיחה ממרפסת למרפסת" והוסיף בהתלהבות, "מי שחשב
על זה. גאון. דרך לקרב בין זרים". חייכתי על הרעיון היפה של
יצירת תקשורת והוספתי גם בהתלהבות, "גם בטח היה כל כך שקט כאן
בהתחלה. רק חבל שהיום הרבה בוחרים להסתגר בבית ולתקשר דרך
מחשב. זמן באמת שווה לכסף. חבל".  
    כשהגענו לבניין, הנמצא מרחק דקות ספורות מהגינה בה ישבתי,
גד הוריד את תיק הגב ממנו, הגיש לי אותו חזרה, "עכשיו תורך!"
חייך. אסף את האופניים על כתפו והעלה אותם במדרגות, אמר שלום
לאחד השכנים שבדיוק יצא מהבניין, כולו לבוש יפה וחגיגי, כל יום
בעיר הזו - מסיבה שלא נגמרת. עלינו במדרגות והוא הדליק את האור
שכבה בקומה הראשונה, טיפסנו עוד קומה, הוא שלף מפתח מהכיס
האחורי של מכנסיו, הדלקתי את האור שכבר הספיק להיכבות שוב
ואנחנו בדלת. מבפנים כבר שמעתי את בונו, הכלב שלו, נצמד לדלת
ומרחרח, הנה הגיע מישהו לבקר. מידי פעם גד לוקח אותו איתו
לעבודה, שישוטט שם כרצונו. "למה הבאתי כלב?" היה טוען. "בשביל
שישב בבית? וחוץ מזה. הבטחתי לו שאקח אותו איתי לכל מקום". היה
משתעשע.
לא בזבזנו זמן על דיבורים. כל כך התגעגענו למגע. התפשטנו.
הבטנו. נגענו. הרגשנו. רק אחרי שנינו היינו כבר עירומים
ומזיעים על המיטה, התחלנו לדבר לב אל לב, ככה קוראים לזה?  
6.
    לאחרונה הוסיף גד זוג צמות דקות היוצאות מעל אוזן שמאל,
שאלמלא הגומיות הצבעוניות שלהם כלל לא היית יודע על קיומן.
כשעקבתי אחריו, אז, באותו יום במטבח, שבאמת ראינו אחד את
השניה, הצלחתי לראות את האדם שגדל להיות, בלי עזרה מאף אחד,
בלי הורים שעוזרים, כל פיסת נייר שבטח נמצאת אצלו בבית, כל
רהיט, זה משהו שיצר בעצמו, או אסף ותיקן, שיפץ וצבע, בנה ותלה
בכוחות ידיו. לעיתים רחוקות היה נראה  אבוד, כמו מישהו שיש לו
כל כך הרבה מה להציע, אבל למי? בטוחה שלפעמים היה שואל את עצמו
את אותה השאלה. וכשכבר שאלתי אותו, מה היה רוצה להיות לאחר
שימצא את עצמו, ענה שהיה רוצה ללמד. להעניק לאחרים את כל מה
שיש לו להציע. גם אם זה למצוא מחדש את הרגש, את האהבה לאמא
אדמה, את הקרבה לאבא שמיים. העברתי יד על אחד הקעקועים ושאלתי,
למה עשה אותם? מה הם באים לסמל? והוא סיפר שאלו ציוני דרך,
לפעמים שיזכירו לו מהיכן הגיע, מה היה. ושלכל קעקוע שיש עליו
יש שם, את הפרפר על צלעותיו, קעקוע ראשון, סיפר שבבית הספר
תמיד קראו לו פרפר, תמיד היה פורח, מחייך, בא ונעלם, וביננו,
אין אחד שמגע פרפר לא יעזור לו.
    גד מספר שגם שבר את שינייו הקדמיות בתאונת אופניים, אלא
מה?! הוא חייך ואמר שזה רק הוציא את הילד האמיץ מתוכו, "לומדים
משהו על כאב", היה אומר, "שזה עובר". ובעיניו, היה זיק שגעון
של ילד, בלי פחד. אולי רק לפעמים, פחד להפגע מאדם אחר, אולי
אפילו פחד ממני, שאבוא ואחייה חלק בו ואז אקח את זה איתי
כשאלך. לא פשוט לפתוח חיים שלמים אל אדם זר שמכירים קצת יותר
משלום וברכה. אבל לי יש חדשות. לא ממהרת לשום מקום. כשכבר
הגעתי לאן שכל כך רציתי.
7.
    "מה אתה חושב על קשר?", שאלתי. גד זינק מהמיטה, פתח מגירה
בשולחן המחשב שנמצא מולנו. שלף שתי חתיכות חבל ישן וחזר לידי,
למיטה. התיישב מולי ולא הוציא מילה. אחז בשתי קצוות החבלים,
פעם הביט בי ופעם הביט בחבל. וכלוליין מאומן, ביצע קשר מהיר,
חזק, שלמד היכן שהוא והגיש לי אותו.
שני חבלים הפכו לחבל אחד, חזק יותר. זה עשה לי נעים בבטן.
נשכבתי על גבו ונרדמתי.
    התעוררתי לאחר כשעה, כשגד יצא מהמקלחת ונעמד בצמוד למיטה.
כולו רטוב, מטפטף בקצב על השטיח ומציין שהפסדתי מקלחת אלוהית.
קמתי וניגשתי למחשב לשים מוזיקה ועניתי שזה בסדר, אתקלח אחר
כך, ומה שאני באמת צריכה אם כבר, זה לעשות כביסה. הוא אומר שיש
מכבסה באיזור, ממש חמש דקות מכאן.
    הוא החל להתלבש, תחתונים, מכנס ג'ינס דהוי, התיישב על קצה
המיטה, גרב גרביים ואחריהם נעל נעליים ונעמד. תוך כדי שהידק את
החגורה אמר לי "בואי הולכים". כששאלתי לאן, ענה שבזמן שהכביסה
במכונה היה רוצה להראות לי איזה מקום שסיקרן אותו מאוד. וגם
בונו רצה סיבוב, לבונו הזה יש דרכים להראות כשהוא צריך. אז בלי
ששאלתי יותר מידי  התחלתי להתלבש.
גד מתיישב על כיסא, מדליק סיגריה, עינייו עוקבות אחר כל תנועה
עדינה שלי, הדרך שבה אני סוגרת את החזייה, הדרך שבה אני נשכבת
על המיטה כשלובשת את מכנסי הג'ינס שלי, "אוהב אותך" אמר. בתוכי
הרגשתי פיצוץ, הסמקתי בלי ששם לב. כאמר מילים כאלו, ידעתי, הוא
היה באמת מתכוון לזה מתוכו. "למה?" שאלתי.
"כי את צוחקת ממה שאני אומר?!" וחייך.
   הוא מתכופף מתחת למיטה ושולף מנורת נפט ישנה שמצא פעם אצל
סוחר בשוק הפשפשים, מנורה שלפי סיפוריו ליוותה חיילים באיזה
מאהל שביצעו באחת המלחמות ולאחר מכן שימשה כמה נערים בטיול
שלהם בצפון הארץ ואיכשהו התגלגלה אל הסוחר המפולפל בשוק
הפשפשים, שאגב, מכר לו אותה במחיר מגוחך, ועכשיו היא שלו, ויש
לו סיבה טובה להשתמש בה כעת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יעקב דולגו
מצטלם לקליפ של
להקת בנים, ביחד
עם ארז רונן,
ועמוס בר, וקפיץ
קפוץ




אחד מסכם את
המומלצים בבמה
חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/10/11 0:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל הפנר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה