יצאתי לשוח בשדך
ושם פגשתיך.
מוכנה,
מזמינה.
אישה ואישה
כניר ומחרשה.

והזרע -
ננעץ
באדמת רחמך,
נעטף
ברחמי אדמתך.
כעץ השדה - אדם.
זרע נובט,
נבט מנץ,
ניצן פורח
ופרח חונט.

ועתה,
פרי בטנך מבשיל,
לאיטו,
במועדו ובזמנו.

ואני, כחקלאי,
מתרגש כבראשית.
כי בראשית.

וכשאקטוף את זה הפרי
ביד עדינה,
נרגשת,
חוששת,
אערסלו בכפי
ואחר,
אניחו לצידך.
להתגאות,
לרוות ולהרוות נחת.

אך פרי זה,
אל השוק לא יובל
ופה נוגס (ונוגש) אליו לא יקרב.

הוא נשאר במקומו,
בחדרנו.
ימשיך להבשיל.
לעד.