[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרמיט מ. לב
/
כשהייתי בת 12

כשהייתי בת 12 החלטתי לברוח מהבית. קמתי בכעס והכרזתי שאני
הולכת. לא יודעת לאן, או מתי אחזור. אבא שלי הרים את הראש
מהעיתון, הסתכל עלי שנייה, ומשך בכתפיו. הוא אמר "קחי סוודר"
וחזר לעיתון שלו.
נורא התרגזתי, ונעלבתי. לקחתי את הסוודר ויצאתי החוצה בטריקת
דלת. דמעות חנקו את הגרון שלי. זה היה כל כך מעליב. "נראה אותך
עוד מעט. כשתבין שאני לא חוזרת." חשבתי בזעף. ליתר בטחון, כדי
שגם אני לא אפספס את זה, החלטתי להשאר בסביבה. חציתי את החצר
וטיפסתי על אחד מארבעת עצי האורן שהיו בקצה שלה. משם הייתה לי
תצפית טובה. אויר הערב הכחול כהה עטף את האור צהבהב שבקע
מהחלונות הגדולים של פינת האוכל. דמיינתי אותם מתחילים לחפש
אותי. דמיינתי את אמא שלי קוראת לי, אבל אין תשובה. "ראית את
הקטנה?" היא שואלת את אבא שלי. "כן" הוא שוב מרים את הראש
מהעיתון." היא יצאה לפני כמה זמן."
"מה זאת אומרת יצאה? כבר מאוחר! איך נתת לה לצאת בשעה כזאת?"
אבא שלי מרגיש לא נוח. "אני לא יודע, לא שמתי לב... קראתי את
העיתון"
הוא נראה מוטרד.
אמי מסתכלת בו במבט מאשים. האימה מתחילה להזדחל לליבות שניהם.
"אני מצטער... " לוחש אבי לאמי. "גם אני לא הייתי בסדר" מבינה
אמי לפתע. "לא התייחסנו אליה. איפה היא עכשיו ...אולי עכשיו
כבר מאוחר מדי לבקש סליחה..." הם מסתכלים אחד על השני,
מבועתים.
"לא!" אומר אבי "שלא תעזי אפילו לחשוב על זה!"
הוא רץ אל הטלפון, מתקשר למשטרה. הקול שלו רועד כשהוא מתאר מה
קרה.
"בת 12, כן..." הקול שלו נשבר.
השוטרים מודיעים שמייד יבואו.
שניהם יושבים על יד השולחן. אבי בראש רכון, פניו מכוסות בכפות
ידיו. אמי בוכה חרישית. אני כבר לא יכולה יותר. אני חייבת
לראות את זה בעיניים. אני יורדת מהעץ ונכנסת הביתה. הכל שקט.
אבי יושב איפה שהיה כשעזבתי, אבל הוא כבר כמעט גמר את העיתון.
אמא שלי בחדר השינה, מקפלת כביסה. זה ממוטט אותי. איך הם
יכולים להיות כאלה לא אכפתיים? למה הם לא אוהבים אותי? איזה
משפחה איומה. אני מתיישבת לייד השולחן. מחכה. אני בוכה מרוב
תסכול. הוא אפילו לא שם לב, האגואיסט האדיש הזה. עדיף כבר
לגדול בבית יתומים. הגניחות והמשיכות באף מעוררות סוף סוף את
תשומת ליבו.
"מה קרה?" הוא שואל בתמיהה.
"בכלל לא שמת לב שאני איננה". אני בוכה.
"מה זאת אומרת איננה? ראיתי אותך. את היית כל הזמן על העץ
בגינה, לא?"
...
ועכשיו תורי להביט דרך החלון אל הגינה. הבן שלי יושב שם לבד על
כיסא גן מפלסטיק. אני רק מקווה שהוא ניגב אותו קודם, שלא
יתרטבו לו המכנסיים. גם ככה הוא לבוש בחולצה דקה. הוא סרב
ללבוש את הסוודר שהחזקתי כשהלכתי אחריו. "תעזבי אותי!" הוא צרח
עלי. תלכי מפה! אני לא צריך סוודר!"
בארוחת הצהריים הוא דווקא היה שמח. לא הפסיק לקשקש, לטרטר לשיר
לקפוץ בכיסא. (סבא: "תהיה בשקט"). (סבתא: "יפה מאד, באמת אבל
תאכל עכשיו"). (אחות גדולה: "נו, תסתום כבר!") (אבא: תאכל עם
סכין ומזלג! שב בשקט!") (אמא: "יופי חמוד, אבל תאכל קודם... ")
הוא שוב צוחק בקול ופתאום משחרר שיהוק מטרטר, שם את כף ידו על
פיו ומסתכל עלי בדאגה. זהו זה.
"הגזמת לגמרי עכשיו." אני כועסת. "לך לחדר וחכה לי שם".
הגנים הפרוסיים מנצחים בסוף. הוא קם בהכנעה ובראש מורכן ועוזב
את השולחן.
שתיקה משתררת, שאומרת כל מני דברים כמו: "הם לא יודעים לחנך את
הילד". או - "תמיד הוא עושה לי בושות מול ההורים שלי". או -
"הא איזה כיף, עוד פעם צועקים עליו".
אנחנו ממשיכים לאכול. סוף סוף קצת שקט.

"תחזירי אותו", אומר הכנגד אחרי כמה זמן.
אני הולכת להחזיר את השה האובד.
הוא יושב עם הגב אלי, מעיין בשדרות הספרים על המדפים.
"נו, עכשיו אתה רוצה כבר לחזור לשולחן?" אני משתמשת בטון
המורתי ביותר שלי.
"אמממ...לא."
אני קצת מתבלבלת. הוא היה צריך להגיד "כן..." בקול בוכים. ואז
אני הייתי אומרת: "רק אם תבטיח שתתנהג כמו בנאדם לייד השולחן!
שתהיה בשקט!"
צריך לעבור לפלאן בי.
"קדימה." אני אומרת
"מה ייצא לי מזה?"
זה לוקח כוון שלא מתאים לי בכלל.
"נונו, בוא חזרה" אני אומרת בסמכותיות.
"לא."
"אתה צריך לגמור לאכול!"
הוא לא עונה.
"נונו!"
אין תשובה.
אם לא תענה לי עכשיו, אתה תתחרט!"
יש לו ראש קטן ועיקש עם שיער חלק ועיקש וגב קטן ועיקש.
"אתה לא רוצה לבוא?! אני שואלת באיום.
"לא!".
אני מסתובבת והולכת.
הוא בא אחרי.
אני מסתובבת אליו.
"אוקיי, אוקיי..." הוא רוטן בחיקוי מושלם של סדרת טלויזיה
מדובבת.
"אבל תצטרך להבטיח לי ש.." הוא כבר לא רואה אותי ממטר. ממשיך
לפלס דרך, כאילו אני סתם איזה פקק תנועה. אני תופסת אותו בכתף.
"מה?" הוא מתלונן בקולי קולות "אמרתי לך בסדר, נכון? תעזבי
אותי!"
"לא! אתה תבטיח לי יפה!"
"תעזבי אותי!" הוא פורץ ביללות קורעות לב, דוחף אותי הצידה
ומסתער על הדלת. "תעזבו אותי כולכם! אתם כל הזמן צוחקים עלי!
לא נותנים לי להגיד כלום!" הוא מיילל בקולי קולות. כשהיה קטן
היה בוכה: "בוהוווווו, בוהוווווו!! בוכה, בוכההההה..." היינו
צוחקים, אומרים לו שהוא בוכה בדמעות תנין. כנראה שזה מאד הרשים
אותו, כי כמה ימים אחר כך סיפר לי: "...הייתי כוי כך עצוב בגן,
שבכתי כמו תנין."
עכשיו התנין הקטן שלי בחוץ. בגינה. יושב בפרצוף נעלב, בלי
סוודר. מנפנף ברגליים בתסכול, בועט בעלים שעל הדשא, רועד מקור.
אני מציצה עליו מדי פעם מהחלון, לבדוק שהוא עוד שם, מתמיד
בגאוותו הפגועה, מסרב לרדת מהעץ.
אבא שלו נכנס לחדר. "איפה הוא?"
אני מראה לו, דרך החלון. "הוא בדיוק כמוך." אני אומרת. "ראש
בלאטה".
"ראש בלאטה כמוני" הוא אומר ומסתכל עלי במבט מאשים, "אבל עם
הקריזות שלך."
מה שנכון נכון.
הוא נשבר אחרי רבע שעה. חוזר הביתה. עויין וזועף. "בכלל לא היה
אכפת לכם איפה אני!" הוא אומר.

"אבל ראיתי אותך." אני אומרת בלי לחשוב. "היית בגינה כל הזמן."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מה אני אגיד
לך,אני לעולם לא
הולך להישאר
בצבא או לחתום
קבע..."



שאול מופז


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/11 18:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה