"..אוי!" נזכרה לפתע דודה נתו, " שכחתי את הדבר הכי חשוב!"
כולם הרימו את ראשם מעל הצלחות, והסתכלו אליה בציפייה דרוכה.
"הייתי גם בחתונה!"
"איפה?" שאל סבא גרשון, "בסרי-לנקה?"
וסבא מוישה, שאוזניו נזקפות כל פעם שנשמעת המילה "חתונה", רכן
לכיוונה כדי שיוכל לשמוע יותר טוב.
"כן, אמרה דודה נתו בחיוך ניצחון,  והשתהתה, מחכה שמישהו יבקש
ממנה להמשיך. זה אכן קרה מיד, כולנו הרגשנו שאסור לוותר על
זה.
"זה היה  בעיר נוארה-אלייה. טיילתי לייד ההסיי-באנק, ולמען
האמת חיפשתי מקום עם שירותים סבירים. היה שם מלון יוקרה מאד
יפה. הוא היה בנוי בסגנון קולוניאלי, גדול מאד וצבוע לבן.
מאחוריו היה גן. הבחנתי ליד הדלת בשני דורמנים שלבשו בגדים
מהודרים, אז החלטתי ליתר בטחון להיכנס מדלת צדדית שדרכה ראיתי
את הגן.
נכנסתי ללובי, ופניתי ימינה לכוון אולם קטן שדרכו נראה היה
שאפשר להגיע לגן. זה היה מן אולם לאירועים, ובאמת היה נראה
כאילו מתקיים שם אירוע. היה בו פתח החוצה, ממנו הוביל שביל קטן
אל הגינה. היה מזג אויר נהדר, ולאורך השביל לצד שולחנות עגולים
תחת שמשיות, ישבו אנשים לבושים בחליפות חגיגיות, פטפטו בקול
ונראו מאד עליזים. בצד, על המדשאה היו מונחים בכמה שורות מספר
כסאות גן לבנים, שעל חלק מהם גם היו ישובים מספר אנשים בחליפות
ועניבות, ונשים עטופות בסארי ססגוניים במיוחד. חלק מהם אחזו
כוסות משקה בידם, מה שנראה כמו ויסקי, או ערק מקומי.
ידעתי שכאן בטוח אוכל למצוא כאן שירותים סבירים. במקרה כזה,
עדיף להתנהג בטבעיות ולהסתיר את חוסר ההתמצאות, חשבתי לעצמי.
אני צריכה להיראות כאילו אני יודעת בדיוק לאן אני הולכת, כדי
לא לעורר את חשדם של עובדי המלון. לכן הרמתי את ראשי וצעדתי
בשלווה מעושה, מקווה להיתקל בכוחות עצמי בשלט המראה על חדרי
שירותים.
בצד עמד אחד האורחים. בחור צעיר ונאה, לבוש חליפה כחולה.
הבחנתי שהוא מסתכל עלי בסקרנות. לבסוף הזדקף וניגש אלי.
'אני יכול לעזור לך, גבירתי? ' אמר בחביבות.
'כן, תודה,' עניתי לו. 'אני למען האמת חיפשתי את השירותים, אבל
נראה לי שמתקיים פה איזה אירוע...'
'הו כן, אנחנו מקיימים פה חתונה עכשיו' ענה בגאווה.
'הו, אני מצטערת להפריע, לא ידעתי'
'כלל וכלל לא! להפך, לעונג הוא לי. למען האמת, זאת החתונה של
אחותי. בואי, אני אכיר לך אותה.' והוא סימן לי ללכת אחריו.
'אתה בטוח?' שאלתי בחשש מה. 'בוודאי!' ענה לי, 'זה בסדר גמור,
בואי אתי.'
הלכתי אחריו לכוון היציאה אל הגן. הוא פילס דרך בין שאר
האורחים, שנדו אלי בראשם בחיוך רחב, והתייחסו לכל הסיטואציה
לגמרי בטבעיות, ולבסוף הגענו אל החתן והכלה. טכס הנישואין היה
כנראה בשלבי סיום. החתן והכלה עמדו זה לצד זו, חייכו ולחצו
ידיים לכל האורחים.
אחי הכלה, ניגש אל החתן ונקש על כתפו. חלף זמן מה עד שזה הגיב
לתביעה העקשנית לתשומת הלב, והסתובב, עדיין מחייך, אל גיסו
המיועד. בעקבותיו הסתובבה גם הכלה. אחי הכלה החווה אלי בידו.
'תכירו!' הוא אמר להם בגאווה רבה.
הושטתי את ידי אל הכלה. 'מזל טוב!' אמרתי, 'את נראית יפהפייה!
איזו שמלה יפה! אני מאחלת לכם המון אושר.' הכלה לחצה את ידי
בהתלהבות והודתה לי בחיוך זוהר. החתן שעמד לידה חייך גם הוא
מכל הלב. הושטתי גם אליו את ידי ואיחלתי גם לו מזל טוב והרבה
אושר. הוספתי ואמרתי לו שהוא בר מזל. שמחתו וחיוכו גדלו עוד
למשמע הדברים האלה.
לאחר מספר דקות של חיוכים מאושרים, נפרדתי מהם ברגש, והמשכתי
בדרכי. לפני שעזבתי אותם להמשך חובות האירוח, פנה החתן והגיש
לי פרוסה מעוגת החתונה, ארוזה בחן רב בנייר צלופן, וזה היה
טוב, כי הייתי צריכה את הסוכר.
מצאתי את השירותים, ולאחר שרווח לי, התחלתי בדרכי החוצה.
בעודי מפלסת דרך בין החוגגים, פנה אלי אורח מבוגר  ולבוש
בהידור ובירך אותי לשלום. בירכתי אותו חזרה. פטפטנו קצת. הוא
שאל אותי מהיכן אני, והאם אני נהנית משהותי במקום. 'מאד יפה
כאן' עניתי לו. 'והגן מקסים, ואני מבינה שמתקיימת כאן חתונה'
הוספתי.
'הו כן,' ענה בשביעות רצון, ' זו החתונה של בני!'
'אם כן, מזל טוב!' עניתי לו, 'אני בטוחה שהם יהיו מאד
מאושרים.'
'תודה רבה' אמר אבי החתן, 'ומה דעתך על הזוג?'
'הו, הם מקסימים! הכלה פשוט יפהפייה! הבן שלך ממש בר-מזל.'
'בהחלט! וגם הוא מאד יפה!'
'הו כן, מאד יפה, בהחלט.'
הוא הסתכל עלי, כשוקל את דבריו הבאים.
'בהחלט,' חזר אחרי לבסוף, 'אמנם הוא קצת כהה, אבל בהחלט נראה
טוב.' "
כולם צחקו סביב השולחן.
"אני חייבת לכתוב את הסיפור הזה, נתו." אמרתי. "זה פשוט סיפור
ענק."
"כן," אמרה דודה נתו. "ואולי תכתבי פעם גם את הסיפור על מיצוקו
התרנגולת והגרבילים."