חברה שלי הביאה אתמול כלב אלינו הביתה. היא נסעה לכמה שעות
ופתאום היא חוזרת עם כלב. היא מרכיבה לו משקפי שמש על הפנים
ונשכבת על הרצפה בבכי של צחוק. כן, זה די חמוד, אני אומר, אבל
מאיפה הבאת את הכלב הזה שלך, אני שואל. הוא של חברה, היא
אומרת.
הכלב הזה הורס לי את החיים.
הוא ישן לידנו במיטה, ועכשיו אני בכלל יכול לשכוח מסקס. כולם,
כולל כולם, באים לבקר אותו. חברה שלי כל הזמן מרכיבה לו את
משקפי השמש הורודים המגוחכים האלה וכולם צוחקים. הוא הרי כלב
זכר, אם כבר, תרכיבי לו משקפי טייסים.  
הוא מקיא בכל הבית. ישר אחרי שהוא אוכל. חברה שלי מבקשת ממני
שניקח אותו לבדיקה. אני אומר לה שזה נורמלי כי אין לי כוח לצאת
איתו באוטו. זה חתיכת סיפור.
חברה שלי מתעקשת לקחת אותו החוצה לטיול בידיים. היא אומרת שהוא
קטן מדי עדיין. היא צועקת עלי כשאני מנסה לחבר לו קולר עם שם.

קוראים לו עידן. אמרתי לה שזה שם גרוע לכלב. היא לא מקשיבה, רק
מחייכת אליו ומנשקת אותו. ולחשוב שאחר כך אני צריך לנשק את הפה
שלה.
הוא לא עושה כלום, הכלב הזה. רק אוכל ומקיא. לא מחביא עצם
בגינה, לא רץ אחרי פריזבי, לא רודף אחרי חתולים. אוכל ומקיא.
וישן.
ונובח, אוי כמה שהוא נובח. בכל שעה, כשהכי לא מתאים. באמצע
הלילה, כשאני מגיע מהעבודה, כשיש משחק של ברצלונה.  
עובר שבוע. אני קצת מתרגל אל הכלב הזה. קניתי לו משקפי טייסים
קטנות ואני מרכיב לו אותן. הוא באמת חמוד. חברה שלי נכנסת לחדר
ומסתכלת עלי במבט כזה מוזר. חברה שלי באה לקחת אותו, היא
אומרת. הם חזרו מחו"ל.
חברה שלה נכנסת אל הבית ומיד ניגשת אל עידן. איך הוא היה, היא
שואלת אל חלל האוויר. אני לא יודע מי אמור לענות. חברה שלי
אומרת שהוא קצת בכה. נבח הרבה, אני מדגיש.
שתיהן מסתכלות עלי במבט מוזר, אפילו יותר ממקודם.
אני מקווה שהוא לא פלט יותר מדי, החברה אומרת. זה בסדר, חברה
שלי אומרת, אנחנו צריכים להתרגל.
החברה לוקחת את עידן על הידיים. אני מרכיב לו את המשקפיים
השחורות.
אני אתגעגע אליו, אני אומר לחברה שלי אחרי שהדלת נסגרת. גם לנו
יהיה אחד כזה בקרוב, היא אומרת ומצביעה על הבטן שלה. עכשיו אני
מסתכל עליה במבט מוזר. רק עוד כמה חודשים, היא מחייכת ומלטפת
את הבטן שלה.
בסדר, אני אומר, אבל הפעם צריך לקרוא לו בשם אחר.
עידן זה לא שם לכלב.