אני מאבד את זה.
הפסיכיאטר שלי הסביר לי שאני חייב להפסיק לדמיין אותו.
אני מאבד את זה.
אני בכלל לא יודע מתי היה לי את זה מלכתחילה.
פקידת הקבלה של הפסיכיאטר שלי קוראת לי להיכנס אליו.
אתה רואה אותה, הוא שואל אותי. היא לא קיימת באמת, הוא אומר.
לי היא נראית אמיתית לגמרי.
הפסיכיאטר שלי הסביר לי שהפתרון הכי טוב הוא שאני פשוט אשכח את
הדרך אליו.
אני בכלל לא יודע איך אני מגיע לשם כל פעם.
הפסיכיאטר הזה הוא שלי.
הפסיכיאטר שלי אומר לי כל הזמן שאני חייב גירויים אחרים.
הוא אומר לי להסתכל על פקידת הקבלה.
הדלת נפתחת ואני מסתכל.
היא נראית לי מאוד מוכרת.
פקידת הקבלה יושבת ומקלידה אותיות רנדומליות על המסך.
אני פשוט יודע שאין בהן הגיון.
הפסיכיאטר שלי מזכיר לי שהיא לא קיימת.
וגם המחשב שלה.
וגם המקלדת.
הפסיכיאטר שלי מבקש ממני לחבר את האותיות הרנדומליות שהיא
מקלידה על המקלדת הדמיונית.
יש לי רק אותיות אהוי.
אני מאבד את זה.

ואז אני קם.
אני הולך ושוטף את הפנים.
המים קרים וזה קצת כואב וקצת נעים.
אני חוזר אל החדר.
פקידת הקבלה שוכבת בצד השני של המיטה.
עכשיו אני נזכר מאיפה היא מוכרת לי.
כואב לי הראש.
אני ניגש לארון במטבח ומוציא שני כדורי אקמול.
אני שולף בקבוק מים מהמקרר.
אני שותה ובולע.
על המקרר מפוזרות אותיות רנדומליות.
פעם הן היו מחוברות לכל מיני מילים.
אבא אני אוהב אותך.
האמא שלי היא הכי טובה.
עכשיו הכל מפוזר.
אני צריך תור לפסיכיאטר שלי.