השיחות מתקצרות כשהזמן מסרב לעבור.
אני חולמת על ימים אחרים, בעיקר בלעדיך.
אין לי מפלט זר מההתאבלות עליו.
החיסרון שלך ניכר בעיניו הזקנות של אבי,
ואסון כמו זה לא ישכח ממנו, גם כשימות.
אמא בוכה לי בטלפון ועיני מופנות אל הקבר הקר, הטרי, שמכסה
אותך.
הם לא מצליחים להבין איך, והלמה כואב עכשיו יותר מאי-פעם.
בין התהומות שסללת לך,
בתהומך האחרון
קפצתי איתך,
אל מותך.
הלב התקשח, הראש התרוקן והנה אתה,
עוד צלקת.
סליחה ילד שלי, אחי,
על שעצמתי עיניים בנפילתך
ושבכיתי אותך בעודך בחיים
ועכשיו אינך עוד
ואני חסרה.

16.5.2010

הוא הבטיח לי שלא יעזוב ותראה אותו עכשיו -
כשרגבי אדמה מכסים את פניו
(את הקדיש ההוא לעולם לא אשכח).
הגשם מטפטף על פניי ושברי ענן מכסים את השקט.
אני בוחרת להאמין שזה מה שהשאיר לי אחרי המחול המטורף עם
המוות,
אחרי המפץ הבלתי נתפס של הרגשות.

30.12.2010

המוות שלו חותך לי בבטן,
אותה אחת שרק אתמול חיבקת בשתי ידיים.
אני אשמה.
אשמה על כך שנתתי לו לקפוץ אל הריק.
והוא בודד עכשיו וקר לו.
ואני רואה את פניו בכל מקום, מבקשת סליחה,
כורעת ארצה ומתפללת שעכשיו שקט שלו.
הוא גנב לי את ההצגה. את הבכי והדמעות.
את השבר הבלתי נסבל שאני נאלצת לקחת איתי לכל פינה.
לכל חיוך.
הקבר שלו עוד טרי.
רגבי האדמה עוד רטובים מהדמעות הרותחות.
כבר כמעט שנה שאני מסתובבת עם חור בלב וזכוכיות בעיניים.
עם טעם מק בפה. עם אבדון. עם פחד ממדרגות, מקומות גבוהות
ומקניונים.
עם חוסר יכולת להסתכל לה בעיניים,
ולבקש סליחה.

26.1.2011

אני רועדת בכל גופי, כיווצים של חושך ואור.
אני אבלה על מותו שגרם למותי.
אני לא מסוגלת לקבל את זה שעכשיו אתה קבר קר עם אותיות שחורות,
חסר אונים,
חסר חיים.
תענה לי,
תקום מקברך ותגיד שהתחרטת,
שזו טעות.

תענה לי...

16.5.2010