בנקודה בה נגמרות הדמעות והשפל האנושי גואה ורודה בי,
כשהחיוך נשבר ונהיה לעווית.

17.12.2010

(אותה בושה שעטפה אותי בילדותי
חוזרת עכשיו
וחונקת בי.)

22.6.2010

ההתאהבות הייתה קצרה,
בהיסח דעת,
כמו דקירות סכין.
לחישות חרישיות מפלחות את הכאב
ואני לא מי שהייתי.

4.9.2010

ניסיונותיי הכושלים לתת לך לאנוס אותי פעם אחר פעם מתבטאים
בעובדה הפוצעת שאני צריכה לאנוס עצמי למען שפיותי הגוועת.
אני אקהה מכאוביי על-ידי גלידים של כעס שפורצים ממני כשאני
גומרת.

5.4.2010

אתה מנסה לתמצת אותי בשתי מילים,
ארבע נשימות
ושקט אחד גדול.

(היית מגדיר אותי כשבר,
כרסיס.
אבל אולי זה השקר
שאתה מקפיד לטפח.)

3.11.2010

פיצוצים בבטן
והראש מבקש להתאבד.
אני רק רוצה ליפול לזרועותיך,
לנשום אותך בבוקר הצורב.

לפני השינה אני נודרת נדרים מזכוכית
ומתעוררת עם שברים בעיניים.

30.12.2010

זעם רחוק מזכיר בי שיר ישן.
כמו מנגינה בלי מילים,
כמו טראומה בלי זכרונות.
אני נשאבת לימים ללא מעש,
מלווים בשיגעון שקט
שמבעבע בי
עם הזריחה.
מרוב פחדים מצאתי עצמי
נבלעת לתוכך,
מייחלת לקרבתך
ורוגעת
בשנייה שעינינו נפגשות.

8.2.2011

האהבה שלי שוכב לו במיטה עכשיו,
עירום וטהור כביום היוולדו,
לוחש לי בעיניים עצומות
שנייה לפני שאני פותחת את הדלת -

אל תלכי.

13.2.2011