יום ראשון של התחלה,
מתעורר מליל קבורה
ותופר את קו הגבול החרדתי
שבין לבין.

לא יודע מה יהיה,
אין לי כוח, לא רואה,
לא חזק בציפיות,
לא יודע מה להיות.

ואין כוח שייקח אותי
מהסיוט הזה,
כי אני לא לעצמי,
אבוד בתוך המחזה.

לא יודע אם רואים אותי,
או שרואים דרכי.
רק מרגיש, שכל הזמן הזה
אבד לעד.

אין כאן אפס מעשה.
מנסה ולא יוצא.
שום דבר כאן לא עובד,
בהתאם לרצונות.

מעשה בגידה נוסף,
שמטה בי את הכף,
לכיוון הפסד כספי.
כמו תמיד, זה לא אני.

ואין יד שתעביר אותי,
מעבר לתהום.
אין כנף, שתסוכך עלי,
עד שאמצא מקום.

מתחנן לאיזה חסד,
איזה שביב של הצלחה
ורוצה עכשיו לדעת.

פזמון:
עכשיו זה רק מתחיל,
עכשיו זה כבר ממש אורב מעבר לפינה.
ואין כאן מחילה, אין בקשת סליחה
ואין כאן איש שבאמת יבין.
עכשיו זה רק מתחיל,
הצעד הראשון, שאין ממנו חזרה.
ושוב הכול אובד ושוב בלב כבד
נפרד מדרך ללא מטרה.