נחשול של אנשים מציף את הרחובות,
והצל נוטף מגגות הבתים,
כדבש הניגר מפיו של הדוב השבע.
גופות דחוסים,
נצמדים כמו ניילון דביק,
את עצמם מכסים,
בשמיכה לחה של זיעה.

החולה מתחיל להזיע את מחלתו החוצה.
אישוניו בוהקים,
כאילו ממש אורו עיניו כעת משעלה לגדולתו,
כאילו התעורר משינה מתוקה.
שינה בה לא היתה לו יד בדבר,
שכן הוא היה מסומם וחסר הכרה אמיתית,
של טוב ורע,
של מה קודם למה,
ויד ימין פעלה,
ושכחה.
ויד שמאל עשתה,
ולא נודע כי ידעה.
ועתה ברוכים הבאים לדבר הבא,
המרדף האינסופי אחר ההנאה הבאה.

נחשול של אנשים מציף את הרחוב,
והצל נוטף מגגות הבתים,
הלוהטים כלבבותיהם תחת שמש העמים.
מפאת דוחק כה רב הם נדמים כנחש מתפתל,
אשר קשקשיו עשויים מרבדים של שערות ובליל של ראשים.
וכשזוחל הוא, אף הקרקע תרעד,
מתחת רגליהם הניצבות לבטח של הרודנים.
כמו תיפתח הארץ ותקיא מקרבה את השקר והאמת.

נחשול של אנשים מציף את הכיכרות
והצל נוטף מגופם,
כפחד המטפטף פנימה אל נפשם של העריצים.
שפך הנילוס שוב יורק דם,
ומעל פני יובליו הירוקים המלחמה נמשכת.
מפולת של רגשות סוחפים את הרחוק ואת הקרוב,
כמו גם חוסר ודאות מתמשכת,
המערכת משתתקת, משותקת.
אך הדוב עוד במאורתו אורב.