כשהוא מבקש לקנות ממני את הסיפור הזה אני מפסיק לכתוב ויורד
שורה.
אני לא מכיר אותו. זאת אומרת, ראיתי אותו כמה פעמים מסתובב פה
בין השולחנות או מאחורי הדלפק של הקופה, אבל מעולם לא דיברנו.
"אלף שקל." הוא מציע ונושף על כוס תה שקופה. "במזומן."
אבל אין עוד סיפור אני אומר לו, אני בסך הכל במילה החמישים
ושמונה. אין עדין עלילה או דמויות עם אופי, אי אפשר לדעת לאן
זה יתפתח.
"לא משנה לי" הוא לוקח לגימה קטנה מהתה וטובל בתוכו עוגיית פסח
מרובעת שהביא מהבית. "לאן שיתפתח."
האמת היא שזאת דילמה. מצד אחד, אלף שקל תמורת, כמה יש לנו
עכשיו, מאה ושלוש מילה, ובלי לחץ אם הסוף מרגש או לא, זה
שווה.
מצד שני, אם הסיפור הזה יתפתח לכיוון רומנטי, יהיה לו ערך גדול
יותר. ובכל מילה שאני כותב המחיר פר מילה הרי יורד, וזה כבר
פחות משתלם.
"אלף חמש מאות שקל" הוא אומר ומרים יד מזיעה לסמן למלצרית
מחוצ'קנת שתתקרב.
"והבורקס פינוקים פלוס סלט הבית שלך עליי. הצעה אחרונה".
אני חוזר אל הצג ומנסה לראות מה יש לי ביד כמו שחקן פוקר לפני
שהוא משווה הימור.
יש לי שני גברים בבית קפה, תה ירוק, בורקס פינוקים ומלצרית
מחוצ'קנת. תכל'ס, לא כזה להיט.
אני מסכים והוא ניגש ללחוץ לי יד.
"רק אם לא איכפת לך," הוא אומר כשהוא מלקק את קצה האצבעות
לספור את השטרות, "מכיוון שזה הסיפור שלי, את הדמות שלי אני
מעדיף שתגלם בחורה. ושיהיו לה ציצים גדולים, זה תמיד טוב. עם
מחשוף עמוק כזה, עד הכוס."
אני מסתכל עליה ומיד חושב שאולי עשיתי טעות. אבל אין ברירה.
לחצנו יד. דיל זה דיל.
היא חוזרת לשולחן שלה ואני רואה איך הסיפור הזה הופך להיות
התחלה של סרט פורנו ומיד נותן לדמות שלי קביים ושמונים אחוזי
נכות. הייתי מכניס גם כסא גלגלים אבל זה סרט להקים עכשיו ראמפה
בכניסה לבית הקפה. אני רוצה לגמור את הסיפור הזה במינימום
השקעה.
הנכה הזה הוא בן של רופא מאוד חשוב מגרמניה שמאוהב באישה נשואה
שהכיר באינטרנט. ובגלל שהוא יודע שאין סיכוי בעולם שהיא תעזוב
את בעלה המהנדס בשביל אחד נכה כמוהו, הוא מעביר את הימים שלו
בבית הקפה הקטן מתחת לבית שלה ומקווה שאולי היום היא תכנס.
ככה עוברים הימים שלו. יום אחרי יום.
מאחת עשרה בבוקר עד שלוש בצהריים.
לפעמים היא מגיעה לבד והם יושבים בתא צדדי ומחזיקים ידיים כל
הארוחה, ולפעמים היא מגיעה עם המהנדס, או כמו שהוא קורא לו
יחיא עייש, והם אפילו לא אומרים שלום.
כשהציצים מתקרבת ושואלת אם סיימתי אני אומר לה שתכף, ממש עוד
שתי דקות.
"קח את הזמן אחי", היא מרגיעה ומציצה אל הסיפור, "כתיבה
בקבלנות. הנכה הזה מוצא חן בעיני, נשמע חתיכת ממזר. הייתי שמחה
לראות משהו מתפתח בינו לבין המלצרית."
אני חוזר אל הצג ומגלה שהנכה כבר לא שם.
אני עולה למעלה עם העכבר לשורות הקודמות כדי לראות לאן הוא
נעלם אבל אין זכר להעלמות שלו.
רק הקביים שלו נותרו ליד הכסא.
אני מתנצל בפני הציצים במבוכה ואומר שזה כמעט ולא קורה שדמות
נעלמת לי מהסיפור.
"אתה יכול לקרוא לי יורם." אומר מהורהר כשאני מקפל את המחשב
ולוקח ממנו את הכסף. "אולי הוא בשירותים?"  הוא שואל. "או
שאולי בעצם הוא הלך לטחון את אישתו של המהנדס?"
אולי, אני אומר ומציע שכפיצוי אני אשלם על הארוחה שלי אבל הוא
מסרב בתוקף.
"דיל זה דיל." אומר בחיוך ולוקח אליו את הסיפור. "אני כבר אמצא
אותו."
כשנכנסתי לאוטו ראיתי את הנכה במראה יושב במושב האחורי.
"תן גז אחי," הוא מבקש, "בוא נברח מכאן כמה שיותר מהר."
הוא מחפש אותך, אני מזכיר לו, אתה שייך לו עכשיו.
"אבל... זה לא פייר." הוא מנסה למחות אבל גם הוא יודע שזה לא
יעזור.
הוא יוצא החוצה, טורק את הדלת אחריו וצולע בחזרה לתוך בית
הקפה,  גורר רגל אחרי רגל, מקלל את המניאק שבנה את המתחם בלי
להתחשב בכלל בנכים.