בתיה אבן-צור / כל כך בודדה הייתה |
שאם היה עובר איש על פניה,
לא רואה אותה,
לא נוגע,
רק רוחו או זו שהותיר אחריו בחיש צעדיו
הייתה מרפרפת בה קלות
קלות
עד כי הייתה שואלת בעצמה האם היה או שבחלומי הקיץ
ואם הייתה עונה היה
היה
הייתה מאיטה פעמיה
מתעטפת ברפרוף גבו כאילו היה מגע ומלואו
כאילו טמן בה חום ואהבה ורכות
והייתה מסיסה
ונאהבת
ומוגנת
ושקטה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|