בורותי הולכת וגדלה עם ההכרה שלא ידעתי עליה
אלא את מה שראיתי מאז ילדה אותי
לתקופה בה אין שואלים ואין מתערבים בשיחת מבוגרים.
אצלנו לא סיפרו, לא פרטו - ואני לא שאלתי כי לא ידעתי איך.
ואולי למדתי פשוט לשתוק.
רק עכשיו מצאתי את פרטי סבתי,
על טופס "חיפוש קרובים",
חתום ביד אימי - שאולי כבר מצאה.
רק עכשיו - כשאין את מי לשאול -
עולות השאלות מזמזמות בלי סוף:
למה חיפשה רק את אימה? למה לא את אביה? אחיותיה?
מה היו יחסיה עימם? איך התמודדה עם אובדנם?
אולי חיפשה.
אולי אני, לא יודעת איך למצוא.
גם היום, אני תמיד חסרה.
דצמבר 2010 |
