עמי התחיל להזיע. מצחיק איך שכל כך קרוב למוות, הגב שלו עוד
משתדל להפגין דחפי הישרדות אחרונים. אגלי זיעה שטפו את העייפות
של הבוקר בדרכם למטה. במצב כזה היה אפשר לחשוב שהוא יהרהר
באיילת, בילדים. הוא לא יכול היה להתרכז בשום דבר אחר למעט
המשימה שלו. באותו הבוקר הייתה לו משימה אחת. למות בתאונת
דרכים.

הכל התחיל לפני לא הרבה זמן, בהשתלשלות אירועים שעמי כבר מזמן
הפסיק לעקוב אחריה, בעיקר כי לא הצליח לעבור כמה שלבים אחורה
בסיפור לפני שהמועקה בסרעפת הפכה להפרעה ממשית לפעילות הריאות
שלו. מכל מקום, אותו הבוקר היה תולדה של תוכנית שהחלה להתגבש
עם אותה תחושה של זיעה קרה שליוותה אותו כעת, ברגעיו האחרונים.


וכשעיניו מלוות את משאיות הלחם ואת משכימי הקום של תל אביב,
ובעוד שהמועקה מעל הנשימות שלו סוף סוף החלה להתרומם, אחרי שנה
שהתבצרה שם, עמי התחיל להשתעשע במחשבה על פרופורציות. כאן,
ברכב שכמעט לא עובד, בבוקר לח ורטוב, המועקה פינתה מקום להגות
מרירה מתוקה, כזו שעולה בפניהם של אבא ששומע על הלב השבור
הראשון של הבן שלו. ואילו רק זה היה המקרה.

כי אותה תחושה של זיעה קרה, צמרמורת בבטן, תחושה שצונחת
מהאוויר שאתה לוקח לריאות עד לרגליים, ליוותה אותו בהתרחשות
מקרים שנראו לו כל כך מגוחכים עכשיו. לשכוח סמינריון בבית,
לשכוח את הטבעת בבית, לשכוח את התיק בבית כשהשופטת הבטיחה לו
שבפעם הבאה הוא זה שיכנס לכלא, ולא הלקוח. אותה התחושה הזו,
שהוא כאילו ולא שמר אותה למקרים חשובים מספיק - היא זו שמלווה
אותו ברגעיו האחרונים.

ואז חזרה המועקה. עמי התחיל להבחין בה כשפגש לראשונה את שלומי.
עד אז היא הסתובבה איתו כמו כאב כרוני שמתרגלים אליו - אתה לא
יודע כמה הוא השפיע עליך עד שאתה נפטר ממנו. היא לא הייתה שם
הרבה זמן. רק בשנה האחרונה, מאז שגילו את המחלה אצל איילת. עד
אותה שיחת טלפון מבית החולים, באותו היום שעמי, כמובן, שכח
ללוות את אשתו לבדיקה, עמי דווקא נהנה משגרת חיו.

עו"ד בינוני, לא מצליח או מבריק במיוחד, אבל מסתדר לא רע. לרוב
תיקים פליליים קטנים, כמה תיקי גירושין, לרוב של לקוחותיו
הקטנים מהתיקים הקטנים. מעולם לא היה חסר לו כסף - כמה דיוני
מעצר, משפט הוכחות פה ושם, עמי הסתדר. מעולם גם לא אהב במיוחד
להיות עו"ד, מעולם לא שנא את המקצוע. הייתה זו דרך לא רעה בכלל
להעביר את הזמן שנכפה עליו - בין הרגע בו הוא נאלץ למשוך את
ידו מהבטן של איילת, כל בוקר בדירה שלהם בצפון הישן של ת"א,
ועד לרגע שהיא חזרה מהעבודה שלה בעירייה, מתעניינת, במבט
מחוייך ובתלתלים סתורים, מה בעלה בישל הערב.

איילת פסיכולוגית. מרכזת את עבודתם של הפסיכולוגיים הפדגוגיים
בעיריית ת"א. איילת היא אמא לשני ילדים, לשניהם תלתלים כמו
שלה. איילת לא יודעת לבשל ביצה קשה, אבל היא יכולה להמיס ימים
רעים בחיוך נבוך. איילת גבוהה, עם אצבעות כאלו, ארוכות. עמי
הבחין בהן לראשונה כשהקלידה לידו בשיעור שלקח להעשרה בלתי
משפטית באוניברסיטה. איילת היא האישה הכי יפה שעמי אי פעם ראה.
איילת משחקת עם התלתלים כשהיא קוראת ספר, איילת גם לוגמת ספל
תה יחיד במשך שעה שלמה כשהיא עושה כן. איילת היא כל מה שעמי
יכול לקוות לו גם אם הוא לא תמיד בטוח למה הוא צריך לקוות.
והחל מאותה שיחה מבית החולים - איילת חולה.

"הניתוח עולה שני מיליון שקל" עמי שמע את עצמו לפתע מפרט
במסדרון בית המשפט המחוזי בת"א. "אחרי טיסה, שהות, שיקום,
תרופות, מעקב - שני מיליון שקל. אין לי שני מיליון שקל." עמי
התחיל לשאול את עצמו מה פתאום הוא מספר את זה לשלומי. הוא לא
מכיר את שלומי, הוא פגש את שלומי עכשיו. בניגוד אליו, שלומי
היה גבוה וחייכני. עוד בניגוד אליו, שלומי דווקא היה עו"ד
מוכשר מאוד, הגם שהיה צעיר, ועדיין בניגוד אליו - שלומי התהלך
בעולם בחיוך תמידי-מרוצה-מעצמו.

ובעצם זה לא חיוך, והוא גם לא כזה מרוצה מעצמו. זו מעין הבעה
רגועה כזו, רבע חיוך, שמינית חיוך, והיא למעשה מביעה שהוא
מרוצה מהעולם, לא מעצמו. מכל מקום, החיוך הזה התנגש ביום של
עמי והמחיש לו באבחה אחת את המועקה שהתנחלה לו בכל נשימה
ונשימה, וכעת מתעקשת לחזור וללוות אותו ברגעיו האחרונים, ברכב
רטוב ואפרפר בבוקר תל אביבי רטוב ואפרפר בהתאם.

אולי זה בגלל המימדים של שלומי. אולי זו ההבעה הבטוחה והרגועה
שמשוחה, וגם קצת משוכה, על הפנים שלו. אולי זו תשומת הלב דרכה
הוא קורא את הפנים של האנשים שחולפים על פניו, גם במסדרון של
בית המשפט. עמי לא ידע מדוע, אבל היה בשלומי משהו אבהי כמעט.
כלומר, עד כמה שמישהו שצעיר ממך בעשר שנים יכול להיות אבהי.
עמי לא ידע למה, אבל כששלומי התיישב לידו ושאל, בחצי פקודה
וחצי בקשה רכה, איך הוא יכול לעודד אותו - עמי פשוט התחיל לספר
לבחור הצעיר הזה את כל מה שעובר עליו.

היה זה מגוחך להפליא, וגם יעיל להפליא; בצהריי יום אפור בחודש
דצמבר, במסדרון מואר למחצה שרצפתו קצת לחה מהחורף שנאחז
בנעליים של הבאים מבחוץ, הוא מצא את עצמו יושב ליד כמעט זר
מוחלט עם הבעה לא זרה בכלל, ומוציא הכל. את התלתלים, ואת התה,
ואת האצבעות של איילת, ואת המחלה, ואת הטלפון, ואת התחושה
המטומטמת הזאת שאחזה בו כשהבין ששכח ללוות אותה לבדיקה. כאילו
שזה היה משנה משהו.

שלומי פשוט ישב שם והקשיב. תחילה נראה שעמי מצליח, בדמעות שלו,
לערער את ההבעה הנצחית בפניו, אבל לאט לאט החל שלומי, כמי שמצא
פתרון להגדרה בתשבץ שהטרידה אותו הרבה זמן, להשיב לעצמו את
הרוגע. הוא קטע את מסע הרחמים העצמיים של עמי. "יהיה בסדר"
הכריז שלומי, וטפח על גבו של חברו החדש.

עמי, בהיותו מי שחי בישראל יותר מעשר דקות, שמע את המילים האלו
יותר מפעם אחת. אבל הפעם היה בהן משהו שונה, משהו מנחם. הפעם
הן נאמרו באותו טון בוטח ומסתורי, חצי בקשה חצי פקודה. לשלומי
הייתה דרך לומר דברים שאנשים פשוט התביישו בעצמם לפקפק בהם.

עמי בשלב הזה התחיל לתהות אם לא הגיע הזמן לסיים את האפיזודה
המוזרה הזו שהוא נקלע אליה, ולחזור לשגרת היום שלו. שלומי,
מטבע הדברים, וגם קצת מטבעו שלו, התעלם והפנה את מבטו לחלון.
בחוץ השתוללה סופת גשמים, ושלומי היה מרותק. עמי התחיל להבחין
שוב במבט המיוחד הזה של שלומי, זה התחיל להיות מעצבן.

"תראה איזה יופי בחוץ, אה?" קטע שלומי, כאילו בכוונה, את רצף
מחשבותיו של עמי. "לא חשבתי שחורף בת"א יכול יהיה להתחזות לכזה
חורף יפה, אבל עדיין..  הנה, יהיה בסדר".

בעוד עמי מוותר על הניסיון להבין את הקשר בין הגשם, שדווקא לא
נראה לו אלא רטוב ומטריד, לבין זה שיהיה בסדר, שלומי התיישב
לידו, וברוב חוצפתו החל לקרוא את התיק שהיה מונח ליד עמי.
באותה החוצפה, החל שלומי כותב כל מיני היערות על התיק, כמה
פסקי דין, ואפילו משנה ניסוח של כמה מהטענות של עמי. יכול
להיות שבמצב אחר עמי היה מתחיל להתמרד נגד ההתערבות הפתאומית
הזו של שלומי בחיים שלו, אבל הוא באמת שלא מצא סיבה לעשות כן.


לאחר הדיון, שהצליח לא רע בכלל, יש להודות, בגלל שלומי, הם
הלכו לאכול. ובעוד עמי תוהה איך, למען השם, יכול משהו לאכול כל
כך הרבה, שלומי סיים את ההמבורגר השני שלו והמשיך לדבר על מזג
האוויר כאילו אבא שלו נתן לו אותו במתנה. מכיוון שעמי ויתר זה
מכבר על האפשרות, שאמורה להיות סבירה, להתעצבן רבתי על
ההתנהגות-המרוצה-מעצמו-בעצם-מהעולם של שלומי, הוא פשוט חייך,
ונענה להזמנתו של שלומי לאכול גם למחרת.

וכך קרה שעמי, שכבר שנים לא הביע עניין אישי באף מבוגר שאינו
איילת, התחיל לאכול עם שלומי מדי יום. ותוך כדי ארוחות הצהריים
האלה, שם גילה עמי שלהסתכל על בחור מגודל ומטופש למראה אוכל
שתי ארוחות צהריים זה דווקא די מרגיע, החלה להירקם התוכנית.
"תראה, בר-אילן..." (שלומי התחיל לקרוא לעמי "בר אילן" כשהוא
גילה איפה הוא למד משפטים. עמי תמיד חשב שיש בכך קצת התנשאות,
בעיקר כי שלומי קרא לו כך כשהוא הסביר לו משהו משפטי, אבל
בנוהל - הוא לא הצליח באמת להתרגז) "מה יש לך לדאוג. תסתכל על
איילת. איילת לא יכולה למות. אתה יכול לדמיין שעוד עשר שנים את
מספר למישהו שאשתך מתה בכזו השתלשלות אירועים? זה לא נשמע לי
הגיוני. יהיה בסדר. תפסיק לדאוג".

עמי התעלם מחוסר ההיגיון שבדברים של שלומי. בחוץ השתולל עדיין
החורף, ואי אפשר לצפות משלומי שיהיה מרוכז או לא ילדותי כשכל
כך יפה שם, לטענתו, בחוץ. במשך השיחה כולה היה שלומי מרותק
לחלון, מסתכל באותו הגשם, באותה ההבעה.

"אין לי מה לחיות בלעדיה", מלמל עמי לתוך הבירה שלו. "אין לי
מה לחיות בלעדיה, ויש לי ביטוח חיים. חצי מיליון". שלומי הסתכל
על עמי במבט רציני, שלא כל כך הלם אותו, ומיד אח"כ שב להבעה
הרגילה שלו. "מה אתה מקשקש שמה כמו כוסית. יש לך משהו להגיד,
תגיד. יש לך משהו לעשות, תעשה. אל תמלמל. זה לא הולם אף אחד".


ואז הם התחילו לדבר על זה. "בר-אילן, אתה מתעקש להישאר חסר
מעוף. מה זה 500 אלף? אם אתה עושה את זה כדאי מאוד שאיילת תוכל
לעבור את הניתוח, ושיישאר לה עודף לדיוטי-פרי". עמי קצת הופתע
מהדרך הרצינית בה שלומי מדבר על זה, הרבה יותר רגוע ובהיר
מחשבה מכל תיק משפטי שדיברו עליו. עמי בהתחלה שקל להיעלב
מהקלות והרצינות שאפיינו את השיחה, אבל מבט אחד בעיניים של
שלומי ועמי נמלך בדעתו.

בפעם הראשונה עמי הבחין בעצב. עצב ממש. טבוע במבט של שלומי,
בקול שלו, בדרך שבה הוא מזיז את הידיים. עד לאותו הבוקר
האחרון, חשב עמי שזה דווקא קצת מחמיא, איך שהמוות הצפוי לעמי
ככה השפיע עליו. שכל העצב שהילד המגודל הזה ניכס לעצמו בשנים
האחרונות יוצא דווקא כאשר הוא מדבר על מותו הבלתי נמנע של חברו
החדש והמזדקן. באותו הבוקר עמי הבין את טעותו, אבל המשאית כבר
הייתה בתנועה, וזה היה מאוחר מדי.

כי באותו הבוקר, הדברים לא התרחשו כמתוכנן. התוכנית לא אמורה
להיות קשה במיוחד - שלומי רוכב על אופניים כל יום למשרד. הוא
הבחין בתופעה כבר כמה חודשים. ביציאה של משאיות אתר הבניה של
אחת מחברות הבניה הגדולות, נפתח צומת בלתי חוקי. שלומי הכיר
אותו מתביעה שהחל להכין כנגד החברה. הקסם שלו עמד לו גם בפגישה
עם היועצים המשפטיים של ענק הבניה, והסכם פרשה שמן כבר היה
בדרך. מכל מקום, המשאיות יוצאות מאתר הבניה "על עיוור", מהר
מאוד כדי להשתלב בצומת הקרובה, ובנס אף אחד לא נפגע שם.

עד אותו בוקר. עמי נסע לאט, יודע שמשאית אמורה לצאת כל רגע
ולמחוץ אותו. שלומי בשלב הזה כבר אמור להגיש את התביעה נגד
חברת הבנייה, ויחד עם דמי הביטוח - איילת יכולה להיות אחרי
הניתוח כבר תוך שבועיים. אחרי סיבוב בדיוטי-פרי. המשאית יצאה
כמו בכל בוקר, במהירות לתוך הכביש. לתוך  המכונית של עמי.

זה מדהים איך ברגעים כאלו תפיסת הזמן משתנה. הכל נעשה בהילוך
איטי. עמי הצליח לחשוב על כל כך הרבה דברים. על איילת, על כתב
התביעה, על כמה שהיא שונאת את הדיוטי-פרי ותמיד מחכה ליד
המזרקה, על העובדה שככל הנראה הוא יחיה אחרי התאונה, והחישוב
של שלומי היה מוטעה. על זה ששלומי בדרך כלל לא טועה. על הדמות
המוכרת שרוכבת על אופניים ממש בצידו השני של הרחוב. על ההבעה
הרגועה של שלומי כשהמכונית פוגעת בו.

עמי חזר מבית החולים, הלום, הביתה כדי למצוא חבילה על שולחן
האוכל. הוא פתח את החבילה בידיים רועדות מהבנה. פוליסת ביטוח.
עמי הוא המוטב. מעניין איך מרגיש סוכן הביטוח שחשב שזה מצחיק
לבטח בחור צעיר ומקסים כמו שלומי במיליון שקלים. אחרי הפוליסה
כתב תביעה. עוגמת נפש ונזק גוף. חברת הבניה אחראית לכך שעמי
פגע עם מכוניתו ברוכב אופניים. פתק עמוס בהתנשאות, בטחון עצמי
וכמה דמעות של עמי.  "אל תדאג, בר-אילן, אתה לא צריך לנהל את
התיק בלעדי. מכיר אותם, הם יגיעו לפשרה, וכתב התביעה מנוסח כמו
שצריך. יהיה בסדר, ועוד יישאר עודף."

"מה זה מתוק?" עמי הספיק לנגב את הדמעות לפני שהסתובב לאיילת,
עדיין יפה ממש דרך המחלה. "לא משנה. תיק ששלומי הכין. הלוואי
עליי לנסח ככה..." עמי הניח את המסמכים על השולחן ואת העצב
לאחר כך. "בואי, תסתכלי מהחלון. איזה יפה החורף. אומנם בת"א,
אבל עדיין..."