השביל המקולל-מקולקל, בין פסגת השאיפה, לשאול תחתיות, קצר
ומצחין.
ככה זה אצלי.
לפני שעות ספורות ברכתי את השמש, הירח והאל שמתהלך גאה ביניהם.
היה לי אושר. החזקתי אותו, הרחתי אותו, עצמתי עיניי בכניעה
מתוכננת בקפידה, התמסרתי לאקסטזה המדגדגת בעוצמה.
כל כולי ממלמלת תפילת הודיה חרישית לכוחות עליונים, עבור ניסים
ממשיים.
ואז יורד מסך, שמיים מקדירים כהלכה, רוחות מנשבות בבית נפשי,
וליבי לא בידי. ליבי ער, מתרוצץ באפלת השמיים, מרקד עם לוציפר,
שומר נגיעה מן הטוב, מתרחק עוד ועוד, צולל אל מעמקים רוויי
שחור.
אוהבת לכאוב
אוהבת לדמוע.
לספר היסטוריה ממורמרת ולהתפרק על לילות עגומים של בדידות.
כך נשבה הרגש, הרוח משתחררת מכבליה ורוקדת עם כוחות חזקים מכל.
חזקים מכל טוב, מכל טוב מיוחד ובתולי.
תכף עולה השחר, איתו אעטה גלימה בלתי נראית, אשוב לשחק בנדמה
לי. אטיב להתאים את שמלתי לצבעו של הרקיע וגווניהם האפורים של
האנשים.
אני אני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.