למישהו, במסעדה של עמרם, מעל לשוק, נפלה נקניקיית מרגז אל
הרצפה. באה החתולה של עמרם וחטפה אותה. סינו, שונא חתולים
מושבע, בעט בה. החתולה הפקירה את הנקניקייה, הביעה את דעתה על
סינו בקולות יללה וברחה.
בינתיים התגלגלה הנקניקייה במדרגות. הגברת סילבאנה, מהמאפייה
של הפיתות, בדיוק עלתה למעלה. ראתה את הנקניקייה, עצרה ואמרה:
"חראם! על אוכל לא דורכים!" והתכופפה. התכופפה - נפלו לה
הפיתות והתפזרו. קיללה סילבאנה את כל הרשעים, אספה וניגבה קצת
את הפיתות ושמה חזרה בשקית. כשמסרה את השקית לעמרם, הוא פתח
כדי לספור אותן. פתאום הוא שואל מה עושה מסטיק על אחת מהפיתות.
סילבאנה הסבירה שבגלל איזו נקניקייה נפלו לה הפיתות... עמרם
שמע ואמר לה בכעס שתיקח מכאן את הפיתות המסריחות שלה.
 ירדה סילבאנה מבויישת במדרגות. למטה, ביציאה לרחוב היהלום,
ראתה על המדרכה שוב את הנקניקייה. בכעס רב בעטה בה בחוזקה. עפה
הנקניקייה בקשת ונחתה על מכסה המנוע של ב.מ.וו. אדומה,
מצוחצחת. יצא הנהג מתוך האוטו. ראתה סילבאנה שזהו חלפון, מהדמי
חסות. החווירה ואמרה לו: "סליחה אדון חלפון! באמת לא ידעתי שזה
אתה. כפרה!". היא חטפה את הנקניקייה, השליכה אותה הצידה וניגבה
עם השרוול את הכתם השמנוני. חלפון הרגיע אותה ואמר: "אין דבר
דודה! לא קרה שום דבר. רק תראי לאן זה נפל!".
הציצה סילבאנה אל המדרכה וראתה את דויד-בוקובזה-הענק,
מהגבינות, מתנפח ונהיה אדום, כי הנקניקייה נפלה לתוך הפח של
הגבינות המלוחות. דויד-בוקובזה-הענק עמד וכיסה עם הידיים את
העיניים שלו בייאוש כי בדיוק עבר שם הרב יגאל, מהמשגיחי
כשרות.
"מה לעשות עם זה, כבוד הרב?", שאל דויד-בוקובזה-הענק.
"אין כאן עניין של בטל בשישים!", ענה הרב יגאל, מהמשגיחי
כשרות, "תזרוק את כל החבית! זה טרף!".
הפך דויד-בוקובזה-הענק את החבית. מיד נוצר זרם עכור במורד
הכביש, בתוכו צפים גושי גבינה לבנה, עם עורקים ירוקים של עובש,
שעבורו אנשים מוכנים לשלם הון. בסוף שיירת הגבינות התגלגלה לה
הנקניקייה. בדרך לא ידועה גונב דבר האירוע לאוזני חתולי רחוב
זנגוויל, מהצד השני של השוק, ואלה התקהלו סביב הזרם הלבנבן,
להפנינג של טעימות.
נינו, מהביסקוויטים, שעמד בצד, ראה גושים לבנים, כעין שיירת
מפרשיות לבנות שעושות דרכן מערבה. את השיירה סגרה נקניקייה
אדמדמה, ובעקבותיה שורת חתולים מסודרת לפי גיל וגודל. הוא קרא
לפועל הסיני ושאל: "זה נכון מה שאני רואה, או שאני שיכור?"
הפועל ענה לו: "הכתולים, זה נכון. ואם אני מגיד אתה שיכול, אני
מקבל מכה. אז אתה לא שיכול".
נינו נרגע. הוא הרים שני ביסקוויטים שבורים וזרק אל החתולים.
אחד מהם, ג'ינג'י עם חזות של צ'חצ'ח זרק אליו מבט מזלזל וכולם
המשיכו הלאה.
למטה, בפינת רחוב וויצמן, בא גל עז של ניחוח, מהסנדוויץ
הטוניזאי. זה בילבל מעט את החבורה. לחלק מהם, האלה שמתגוררים
בזנגוויל, זה היה חדש, לכן הרימו זנב סקרני והלכו לראות במה
מדובר. יוסי מימון, (שקנה את עולמו עם השיר האלמותי במלחמת
המפרץ הראשונה "סאדאם יא מיטומטם בום בום בום!"), ראה את
המתרחש וקרא בפאניקה: "תנו לי עיפרון! יש לי התרגשות של
שיר!".
שלמה, מחנות "הספר", עבר בדיוק במעבר-חצייה. הוא נתן למימון עט
עם הפרסומת של "הספר". ומאז כולנו מחכים: או שתפרוץ מלחמת מפרץ
שלישית, או שיוסי מימון יפיק שיר חדש.
עכשיו אתם וודאי שואלים: אז מה עם כל הכבודה שהתנהלה שם במורד
הכביש?
אז ככה: בפינה, ליד הפלאפל השני הטוב בעולם (הראשון הוא בשער
העמק-פינת גורדון), יש שם פתח ניקוז בכביש. כל הנוזלים מצאו
דרכם לתוכו. על הרשת נותרו גושי הגבינה ולהבדיל, הנקניקייה.
אברך מרקד אחד, חוזר בתשובה מחסידי ברסלב, עם כיפה קינג-סייז
לבנה, ועם ציציות עד מתחת לברכיים, החזיק בידו מגאפון ודיקלם
את גדולתו של הרבי, כשראה את הפריטים על הכביש, נחרד. מיד שינה
את הטון ואמר: "אוי לעיניים שכך רואות. טריפה! טריפה בלב עיר
הומיה! בשר וחלב בראש חוצות!".
עבר שם מטאטא רחובות רוסי, גרף בכף את הגבינות אל עגלתו.
כשניסה להעלות את הנקניקייה, (שכבר למדנו משהו על תכונותיה
העצמאיות), חלפה שם בריצה גברת על עקבים, שחצתה באור אדום
והחליקה על הנקניקייה. הנהג שנאלץ לעצור במפתיע, יצא מהמכונית
אמר בקול רם לגברת מה הוא חושב על משלח ידה, ועוד הוסיף משהו
אודות אימה הורתה. האישה קמה, ניקתה את מכנסיה, וכשהבינה את
משמעות הכינויים ששמעה, נטלה את הנקניקייה, הטיחה אותה בנהג
ונעלמה בין הדוכנים. הנהג התלבט אם להותיר את מכוניתו באמצע
הכביש ולמהר בעקבות האישה, או לוותר. הוא בחר בדרך השנייה.
אולם כדי להציל מעט את כבודו רמס ברגלו את הנקניקייה, סובב את
נעלו עד שקיבלה תבנית המבורגר. וכיוון שאיבדה את צורתה, אין
טעם לעסוק בה יותר.