שוו בנפשכם אושר דוהר על שני גלגלים, בנתיב הירקון העולה
למזרח, בודד ואדום לחיים. אשה צעירה אדומה ( שערה ) הולכת לאט,
באותו שביל ממש צעדים מדודים. מבטה רך כפרח ונפשה בתוכה יושבת
על שפת נהר ובוכה, מביטה בבואתה המרצדת על מים. עתה שוו בנפשכם
איזה סוד עובר בין השניים בהחליפם מבטים
והם ממשיכים בדרכם דמומי מבע וסוערי עיניים. (אולי צריך לשם כך
להיזכר לרגע באביב של טרם הטלפון הסלולרי, עת היינו ילדים
והשמש הנאה העבירה מסרים רחוקים מאהובינו).