פאנט.
הפנאט קורא לה.
תכיני לי קפה צועק,
על קצות האצבעות היא עומדת במטבח,
מכניסה את הכפית לקופסאת הפח הישנה,
כפית גדושה של קפה, בלי סוכר.
ככה הוא אוהב.
הוא שוב צועק.
הגרגירים צפים, ככה לא עושים קפה, אישה!
כשאני מצווה זו לא סתם בקשה.
תעשי כוס חדשה.

שוב על קצות האצבעות לוקחת את הישנה, מחליפה בחדשה.
מחכה. מצפה לצעקה. מסתתרת. הוא לא נשמע,
אולי זאת הפעם האחרונה?
אולי קולו כבר לא ישמע?
הוא שוב צועק. אישה!
היא נכנסת לכוננות ספיגה,
איפה העוגיה?
זאת בושה.
הפאנט לועס את הרכיכה, ממתין לקבלת תגובה,
המוח לא מתקשר, הלשון לא מעדכנת לגבי טעם או טפלה.
אין חמצן, הוא מחכה לתפיחה.
האישה עומדת בצד, לא מזהה.
אולי כן מזהה.
מעדיפה לא להשמיע מאומה.
אולי קולו באמת כבר לא ישמע?
הפאנט מת.
האישה נמצאה אשמה.