אני שב לדרך ילדותי
אני פוסע בדרכי העפר
על השביל צמחו שיחים
הגבעות נותרו ביתמותם
והרוחות נושבות עדין מהים.

השביל הצר היה לכביש
העמוד בראשו אותו פנס
הסמטה המקסימה
שגדלתי בתוכה
זוכרת את הילד שבתוכי.

החולות הזהובים הנודדים
שהובילו ילדותי לחוף הים
לא נותרו בהדרם
האספלט כסה ראשם
ואין עוד דרך אל הים.

הילדים מעט שונים
את הרחוב הם לא פוקדים
כי פניהם אל המחשב
הרחוב נותר שומם
אין בו ילד משחק.

הדלתות הפתוחות לכל
מוגפות הן מבפנים
אין פוסע לקרבם
אין שואל ואין נכנס
והזמן, דומע לכבודי.


©