היא הלכה. הזונה הלכה. לא ניסיתי לעצור אותה. להפך, אמרתי לה
שתלך. לאלף עזאזלים שתלך. גם אמרתי לה בדיוק מה אני חושב עליה
ושהיא שרמוטה שמזדיינת עם כל אחד שנותן לה טיפת תשומת לב. היא
גם לא חסכה מילים וחזרה על המנטרה שאני חולה וצריך טיפול.
טיפול באם-אמא שלה. היתה מתה.
היא טרקה את הדלת, ואני נותרתי עם הדי הצעקות שנותרו בחלל
הבית. היא לא באמת הולכת. ואם כן? אם זה באמת סופי כמו
שהבטיחה? הלכתי לארון הבגדים שלה, כמעט כל הבגדים היו שם.
נשמתי. זה זמני. כל מה שאני צריך זה קצת לישון וכשאני אקום היא
תהיה כאן, וזה יראה חלום רחוק ורע. ארון התרופות היה ריק.
הבוגדת הזאת לקחה לי את כל הכדורים. כל מה שחשבה שאני עשוי
לבלוע. היא, בניגוד אליי, כן האמינה להבטחות שלי, וגזלה ממני
את העונג הזה של לשקוע בשינה. מניאקית. במקרר מצאתי רק שני
בקבוקים של גולדסטאר, במקום השישייה שזכרתי בוודאות שהיתה שם.
זונה. אפילו ת'בירות היא לקחה לי. כמה זמן לעזאזל היא תכננה את
זה? הבוגדת.
לא נורא. יותר טוב שאני אלך ל"מושבה". שם יש אחלה וויסקי אירי,
יסדר לי הראש יופי טופי. שמתי חולצה וג'ינס, הראשונים שעברו לי
ברשתית של העין, משכתי ת'מעיל עור מאיזה קולב ואפילו לא העפתי
מבט במראה. נראה רע. יודע. איך אפשר להראות שפוי כשהאישה שאני
אוהב זורקת אותי ביום גשום כזה. נכון, היא איימה. היא כל הזמן
מאיימת. אבל מי בכלל מתייחס אליה? מי חשב לקחת אותה ברצינות?
מיליון כוסיות היו בפאב. מיליון. והן רקדו מסביבי בלי שהצלחתי
לעקוב, אז נשענתי על הבר כדי לא ליפול. בסוף המבט שלי הצליח
להתייצב על אחת שהיתה מספיק קרובה כדי שאני אראה אותה רק פעם
אחת. והיא גם לא הסתחררה. כנראה שדיברנו, כי השפתיים הדקות שלה
נפתחו ונסגרו והראש שלי עלה וירד, עד שתפסתי לה ת'יד והצעתי
להסתלק מפה. היא לא עשתה את הפוזות הישראליות הרגילות ובאה
מייד. היא גם הוסיפה בשבילי את התירוץ שאי אפשר לדבר פה. מי
בכלל רוצה לדבר? במיטה היא היתה די פושרת, למרות שהיא מאוד
התאמצה. היא אפילו מצצה לי בלי שאבקש, ילדה טובה. הייתי גמור,
אז נרדמתי בלי להתאמץ לספק גם אותה. התעוררתי כשהיא עשתה
סימנים של רוצה ללכת. ודווקא אז רציתי, אז עצרתי אותה.
"אל תלכי", ביקשתי בלי בעיה את המילים שאתמול צרבו לי בגרון רק
מלחשוב אותם.
היא חייכה בחזרה והעבירה יד על הנחש שמתפתל לי על זרוע שמאל.
"אני צריכה ללכת לעבודה," הסבירה.
"כבר?"
"בוקר", התנצלה.
"לא," לקחתי לה את היד ושיחקתי בכף היד שלה. פותח את האצבעות
וסוגר. היא נתנה לי נשיקה ואני דחפתי את הלשון לפה הסגור שלה
עד שהיא נכנעה והרפתה. "וואי, אני חייבת לעוף. ניפגש בערב?"
היא הדפה אותי. מה ערב? מי ירצה להיות איתה עד הערב.
"לא", למרות שחייכתי, היה לשנינו ברור שאני מתכוון מאוד
ברצינות. היא לא זזה מפה עד שאני משחרר אותה. החזרתי אותה למצב
שכיבה, צללתי בין הירכיים שלה, ודגדגתי בלשוני את הדגדגן
המזדיין שלה. היא ניסתה לעצור אותי, אבל אותי לא עוצרים. חוץ
מהזונה. שרמוטה. זורקת אותי בשביל איזה נזיד עדשים מגעיל. מה
הוא הציע לה שהיא ככה הזדנבה אחריו? ומי הוא בכלל שהוא נכנס
ככה בנינו? מה הוא יודע עליי שהוא מרשה לעצמו להתחיל איתה?
היא רטובה, וואו-וואו, כמה היא רטובה. במעלה המיטה שמעתי נשימה
נעצרת, אני במקום הנכון. עכשיו, יאללה, שתגמור כבר. הנשימות
הפכו כבדות ומהירות, הגוף רעד וזהו. גמרה. אחד-אפס לטובתי. יש.
עליתי אליה לנשיקת הניצחון שמגיעה לי בדין והיא העניקה לי אותה
ברצון רב, קולטת אותי בין זרועותיה. פתאום היא שכחה שיש לה
עבודה והיא מאחרת.
"יאללה, כדאי שתתארגני, שלא תאחרי", אמרתי והיא חייכה בחוסר
חשק, עוד רגע היא תציע להתקשר לעבודה ולהגיד שהיא חולה, וזה
ממש לא בא לי טוב. "אני מכין קפה", הבהרתי שאין דרך חזרה, שמתי
בוקסר והלכתי להשתין. כשהיא התארגנה במקלחת, הכנתי לה סנדוויץ'
ומתוך הרגל גם חתכתי ירקות ודחפתי אותם לקופסת ארוחת הבוקר של
הזונה. היא שונאת שהקופסאות נעלמות לה. הבחורה הזאת, שלא זכרתי
איך קוראים לה, ולא היה לי נעים לשאול, סיימה להתארגן ובאה
אליי ככה מאחורה, וחיבקה אותי ונישקה אותי על הצוואר. הלשון
שלה היתה חלקה והיא ליקקה לי את האוזן כאילו הייתי חתול. עצמתי
את העיניים וניסיתי לדמיין שזו מישהי אחרת. לא עבד.
"הקפה שלך", התרחקתי ממנה והצבעתי על השולחן. היא נורא התרגשה
מארוחת הבוקר ועשתה קולות נדהמים ומופתעים, כאילו פעם ראשונה
שמישהו מפנק אותה. אפשר לחשוב, כולה קפה וארוחת בוקר. ובכל
זאת, היה נחמד לקבל תגובה ממישהי שלא רואה כמובן מאליו, שאני
מכין לה ודואג לה ומפנק אותה ואז זורקת אותי. הבחורה הזרה לגמה
מהקפה שלה ואני משלי, ולאור היום, בלי שהיא תסתובב סביבי, היא
לא נראתה יותר מבסדר. מסוג הבנות שאני לא מבין למה בכלל הכנסתי
אותן הביתה.  
היא סקרה את הבית במבט סקרן. הבית מסודר יפה (אתמול היתה
עוזרת), ות'כלס, לא חסר בו כלום. חוץ ממנה. למה היא לא מבינה
שאני אוהב אותה? אולי אני לא עושה מספיק כדי שהיא תבין. אולי
אני צריך להראות לה יותר. דווקא השבוע קניתי לה פרחים לשישבת,
והיא ממש שמחה, אבל זה לא השאיר אותה. אוף. מבטה של הבחורה
הזרה נדד לשולחן בהול הקטן, ואל האגרטל השקוף והנוריות
הצבעוניות והנבולות ששחו במים המעופשים.
"אתה גר עם מישהי?" שאלה.
"עם אחותי, את לא מאחרת?" ברור שהיא מאחרת, היא אישה. הצעתי
להקפיץ אותה, בדרך לחדר כושר. חייב לפרק שם כמה משקולות. היא
הצעה לי לרשום את המספר שלה, ואחרי שירדה, נותרתי עם המכשיר
ביד. שתיים בחיוג המקוצר. כל-כך פשוט. רק לשמוע אותה. היא בטוח
תסנן אותי. תמיד היא עושה את זה. נותנת לי להתבשל, וחושבת שאני
אירגע ככה. אבל עובדה סטטיסטית ברורה, שתמיד היא זו שנכנעת
ראשונה.
"כן", היא בכל זאת ענתה. שתקתי. "גלעד," היא המשיכה ואני
המשכתי לשתוק. "אתה בוכה?" שאלה אז ניתקתי את השיחה. היא
התקשרה בחזרה. לא עניתי. התנעתי ונסעתי. הגעתי לחדר כושר.
רצתי, הרמתי, הרבצתי, הזעתי ולא הרגשתי טוב יותר.  
"אתה חומר מבוזבז", היא אמרה לי פעם. שכבנו ביחד על המיטה שלי
או על המיטה שלה, אני כבר לא זוכר, הראש שלה היה מונח לי על
הברכיים ושיחקתי לה בשיער. "אתה בחור יפהפה ואינטליגנטי נורא
ויש לך כסף ואתה יודע לפנק. אין אישה בעולם שלא תרצה אותך".
"אבל אני אוהב אותך".
"אבל בינינו זה לא יכול להיות", הקול שלה נהיה תקיף פתאום.
"את לא אוהבת אותי?"
"אני אוהבת אותך, ברור, אבל זה לא קשור. די גלעד, תבין, תפנים,
תוציא לך את זה מהראש", היא שוב נכנסה להיסטריה וצעקה והלכה
ממני. אז הלכתי אליה. היא ישבה על הספה ובכתה. הבאתי לה תה כמו
שהיא אוהבת וליטפתי אותה, והבכי שלה רק התגבר. היא חיבקה את
עצמה ואני חיבקתי אותה מחבקת את עצמה. "איך יוצאים מזה?" היא
שאלה. משכתי בכתפיים, כי לא הבנתי ממה היא רוצה לצאת ולמה. יש
גבר, יש אישה. הוא אוהב אותה והיא אותו. וטוב להם ביחד. אז למה
צריך לצאת מזה? "אולי אני אעבור דירה?" שאלה.
"מה פתאום", התנגדתי.
"אז מה נעשה?" היא טלטלה את עצמה ואני ייצבתי אותה. אני לא
נשבר. ואני אשמור גם עליה. אני לא אתן לה להישבר.
כשיצאתי מהחדר כושר, היו לי שתי שיחות שלא נענו. אחת ממנה ואחת
מאמא. היא כל-כך צפויה, האישה הזאת, שאפשר לכוון את הביג בן
בלונדון לפי הדיוק שלה. כל יום שישי, בשעה אחת עשרה בבוקר,
טלפון ממנה. יש לה תזכורת בפלאפון שלה והיא מקפידה בחרדת קודש
על שלושת הדקות השבועיות האלה. עדיין לא החלטתי אם לזקוף את זה
לזכותה או לחובתה.
"בוקר טוב", אמרה אמא בקול מתנגן. "ישנת קודם?" היא שאלה ואני
עניתי שלא ושהכול בסדר. אמא לא ידעה מה עוד להגיד, אז היא
סיפרה לי שדניאלה תגיע לארוחת ערב עם החבר החדש שלה. היא גם
סיפרה שאבא השתגע, והתחיל לאסוף פרחים ולייבש אותם. מור ושובל
בסדר, תלמידים טובים, יש להם חברים, מצוין. תהיתי אם היא יודעת
מה מור מחביאה במגירת הלבנים שלה ועד כמה זו תהיה בגידה לשלוח
אותה לחפש שם.
צנחתי על המיטה וטמנתי את הראש בכר. אני חייב למצוא דרך להחזיר
אותה. פעם אחת נעלתי אותה בחדר שלה. טוב, לא היתה לי ברירה.
באמת. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא בגדה בי, ולא ידעתי איך לקבל
את זה. הייתי ממש נסער והייתי צריך זמן לחשוב. גם היא היתה
נסערת וצרחה מעבר לדלת דברים לא יפים. אני לא מתכוון לקללות,
אלא לכל מיני בולשיטים פסיכולוגיים מטומטמים כמו שהיא אוהבת.
היא אמרה שיש לי פיק... פיק... פיקמשהו בשלב הפאלי, ושאת
ה"אישו אמא" שיש לי, שאני לא אשליך עליה. זאת גם היתה הפעם
הראשונה שהיא אמרה לי שאני חולה וצריך טיפול. סלחתי לה על זה
כי היא היתה מאוד נסערת וגם יכול להיות שקצת הגזמתי. אבל גם
היא הגזימה בכל הדברים האלה שהיא אמרה לי. בסוף היא גם התנצלה,
למרות שמאז היא לא מפסיקה לטעון שאני צריך טיפול, ומכניסה את
זה לכל שיחה. מעצבנת.
בכל אופן, אחרי שהבינה שהצרחות לא יעזרו, היא עברה לשכנע אותי
לוותר בדרכי נועם. "אתה יוצא עם בנות אחרות", ניסתה.
"זה רק זיון. לא התאהבתי באף אחת".
"גילי, בבקשה, אל תעשה את זה," היא התחננה.
"אני שומר עלייך. תבטיחי לי שלא תלכי אליו ואני פותח."
"אתה פוגע בי", היא ניסתה.
"אין לי ברירה".
"בסדר, בסדר. אני לא אלך אליו." היא נכנעה.
"ותוציאי לך מהראש בנים אחרים?" מעבר לדלת היא בכתה. תמיד היא
בוכה. וזה תמיד קורע לי את הלב, במיוחד כשאני אשם בבכי שלה.
"ממי שלי," דיברתי אליה מעבר לדלת. הלוואי שיכולתי להיכנס
פנימה, להרגיע, אבל ברגע שאני אפתח את הדלת היא תנסה לצאת. זו
לא בעיה עבורי להכניע אותה אני גדול והיא פיצית, אבל היא תלחם
ואני אצטרך להוסיף לרשימת הפשעים שלי גם אלימות נגדה וזה לא בא
בחשבון בכלל.
"אני צריכה לשירותים," אמרה. לשירותים לא יכולתי לשחרר אותה,
אבל הבנתי שהיא גם רעבה, אז הכנתי לה פסטה כמו שהיא אוהבת עם
פטריות טריות ושמנת. היתה, כמובן, הבעיה של איך אני מעביר אליה
את האוכל. החדר שלה נמצא על הקיר המערבי ואין לידו חלונות.
בסוף, הכנסתי את הפסטה לקופסת פלסטיק, הכנסתי אותה לשקית
ניילון, קשרתי בחבל, ומהגג שלשלתי ת'חבילה.
"אתה מופרע," היא אמרה במקום תודה, משכתי בכתפיים.  
בלילה הוא הגיע. לא ציפיתי לזה, מודה. פתחתי לה את החדר והיא
מיהרה להימלט מהדירה, בלי לגעת בפסטה שהכנתי לה. בשבועות
שאחר-כך לא דיברנו. כמובן שניסיתי להתקשר, מיליון ניסיונות
לתפוס אותה, אבל היא לא ענתה. אחרי איזה שבועיים, היא טרחה
לשלוח לי SMS שאפסיק להטריד אותה ושהיא לא רוצה לדבר איתי יותר
לעולם. אני מטריד אותה? אני?! ועובדה שהיא חזרה. זה היה בעיקר
מזל, כי בדיוק נבלע לה הכרטיס אשראי ולא היה לה למי לפנות חוץ
ממני, כרגיל.

בחגורה של הג'ינס הייתי צריך להוסיף חור, כדי שהמכנס ישב בול.
שונא ת'תזוזות האלה במשקל. שונא גם ת'חורף, כי אז צריך ללבוש
חולצות ארוכות שמסתירות את הנחש שלי, וזה מונע מאמא להתפתל כמו
נחש בעצמה למראה הקעקוע.
שובל פתח ת' דלת ואמא מיהרה לבוא ולקבל את פניי. אני דווקא
חתרתי לכיוון הסלון. לא רציתי להיראות להוט, אז חיבקתי את אמא,
ניקרתי לה בלחי, ונתתי לה את שלי, הנחתי לשובל יד על הראש,
והכול תוך כדי תנועה פנימה. דניאלה הביאה לארוחת הערב המשפחתית
יתוש, עם מחושים מפוארים בצורת שיער ועיניים גדולות ובולטות.
הוא היה קטן ומזמזם ויכולתי למחוץ אותו בלי שום בעיה, חוץ
מהמבט של דניאלה שהיה מוחץ אותי בתמורה. אבא עשה לי 'שלום'
והזמין אותי לשבת בלי להפסיק את ההרצאה שלו. הוא בדיוק הסביר
ליתוש מה הבעיה בייבוש פרחים שאינם אביקים. או שדווקא כן
אביקים. זרקתי לדניאלה שלום אדיש והיתוש קם לקראתי ולחץ לי
ת'יד, חושב שזה מה שיציל אותו מלשונו הפטפטנית של אבי. טעות.
"הבנתי שאתה הייטקיסט", היתוש ניסה לפתוח איתי שיחה, אבל אני
רק הנהנתי ובחנתי אותו. "מה אתה עושה?" דניאלה ישבה לידו בפנים
מתוחות. היא לקחה את ידו והניחה אותה בחיקה, בתנועת בעלות
מוכרת. היא לבשה שמלה ירוקה שהדגישה מה שלא צריך להדגיש וטשטשה
את מה שחשוב. בעיקר את האין שדיים שלה.
"סטארט-אפ", אם הוא ישאל מה אנחנו מפתחים, אני לא אחסוך ממנו
שום פרט. נשבע.
"יגאל עורך דין," אמא התערבה בטון גאה. אם הבת שלה היא שרמוטה
שרוצה להיות מוזיקאית, שלפחות תביא לה את החתן הנכון. היא
הציעה לי להוריד את הז'קט. נעניתי להזמנה שלה, שמח לראות אותה
מתקתקת את העקבים שלה רחוק ממני. "עוד מעט האוכל יהיה מוכן",
אמרה תוך כדי התרחקות. אבא הזמין את יגאל להציץ באלבום הפרחים
המיובשים, אז עליתי למור שעדיין לא ירדה. היא לא מתה על
אירועים משפחתיים, וסובלת במיוחד כשאני לא שם להצחיק אותה. אני
לא יכול להאשים אותה. מזמן אמרתי לדניאלה שאני לא מבין למה
אישה שלא סובלת ילדים וגבר שלא סובל בני אדם (או להפך), הביאו
לעולם ארבעה ילדים. אני יכול להבין צורך ביולוגי ובמשפחה
ושטויות כאלה, שניים זה מספיק, למה ארבע? מור לא ציפתה שאבוא,
אז היא שמחה נורא והבטיחה להתארגן ולרדת. ניצלתי את ההזדמנות
להיכנס למקלחת וחיכיתי.
"למה באת?" היא ישר התנפלה עליי, ואני התקרבתי אליה. היא זזה
ממני, אז המשכתי ישר ונעלתי את הדלת.  
"אמא הזמינה אותי." ניסיתי לשמור על הטון הרגוע שלי. היא אומרת
שהוא לא רגוע, סתם ציני. לא באמת אכפת לי.
"אז מה?! היית לפני שלושה שבועות. ממתי אתה בא לעתים כל-כך
קרובות?"
"אמא רצתה שאני אכיר את החבר החדש שלך."
"לא, היא לא רצתה. אמא רוצה שאני אתחתן."
"סיבה טובה למה לא."
"די כבר. די. אין לי כוח לזה."
התיישבתי על הרצפה הראש שלי נפל קדימה. היא רכנה אליי וקראה
בשמי. "זאת התעללות, מה שאת עושה לי", לחשתי, והיא ליטפה לי
הראש.
"בייבי שלי," אמרה בלי להמשיך. היא נישקה לי את הידיים. רציתי
שתמשיך ככה לנצח, היא כזאת נעימה. השענתי את הראש שלי על החזה
שלה והיא ליטפה אותי. "מתוק שלי, איך אני עוזרת לך לצאת מזה?"
"לצאת ממה?" התרעמתי, "אני לא מכור לכלום".
"אתה אובססיבי לגמרי."
"אובססיבי כלפייך".
"מה אני עושה איתך?"
"סקס," אמרתי והיא קמה בבת אחת.
" אוף, די. אני מנסה לעודד אותך ואתה לוקח את זה לכיוונים בלתי
אפשריים."
"תמיד את מתחילה וכועסת עלי בסוף", היא העיפה מבט במראה, מלמלה
שאין לה כוח לזה יותר וניגשה לדלת.
"את רוצה שאני אלך?" היא נעצרה.
"לא, אתה כבר כאן. אני רוצה שתתנהג יפה", היא שלחה אליי את
החיוך הבוטח שלה, שיודע שאני אעשה כל מה שהיא תגיד לי, סובבה
את המנעול ועמדה לצאת.
"דניאלה," שוב פעם עצרתי אותה. "זה באמת רציני איתו?" היא
הנהנה. בפעם הראשונה היא הסתכלה לי בעיניים, ואני ניסיתי
להעמיק בהן ולראות שהיא משקרת. אבל היא התכוונה לכך.
"אתה בא?" היא ריככה את הטון שלה. הנהנתי, וסימנתי לה שעוד
מעט. הצצתי למסדרון וראיתי אותה מתרחקת, רזה ונמוכה, בלי ציצים
בכלל. מי בכלל מסוגל לרצות אותה? שטפתי פנים ולקחתי מהארון
תרופות מה שהיה בו.  
ירדתי חזרה לסלון, מחויך. אחרי האלבום הראשון, יצאו גם יתר
האלבומים, ועכשיו הם התבוננו באלבום של ארצות הברית. דניאלה
היתה הראשונה שהבחינה בשיבתי ופינתה לי מקום לידה. הריח שלה,
ריח של תפוזים ולימון, שיכר אותי לגמרי. עכשיו הייתי זוחל לה
מתחת לשמלה. אמא תמללה את האלבום, וספרה איזה נהדר היה שם וכמה
טוב היה וכמה הם חזרו לארץ כי אין ברירה. השנים בארצות הברית.
מקור הרוע. שם אחותי הגדולה והחכמה והיודעת כל, נשברה. בפינצטה
אספתי את השברים ואיחיתי אותם. הצצתי באלבום, דיסנילנד, הגראנד
קניון, הניאגרה, תמיד אנחנו ביחד. כמה שאנחנו צמודים, אבל לא
נראה שאחרים קולטים משהו. דניאלה, הניחה יד מעודדת על הנחש
שלי, יודעת שאני אוהב אותו אפילו כשלא רואים אותו. היא התגברה,
עכשיו תורי. איך היא יכולה להיות כל-כך עיוורת?

בבית השתרעתי על המזרן קינג סייז שלי. בכיס של הג'ינס היו
מונחים הכדורים ולא בזבזתי הרבה זמן עד שבלעתי אותם, שלא תירדם
בינתיים. סימסתי לה שבלעתי כדורים. היא התקשרה מייד.
"באמת?" שאלה.
"כן".
"אני באה".
היא תבוא ותחזור אלי ותהיה שלי. אני הייתי הראשון שלה ואני
אהיה גם האחרון. העיניים נעצמו לי וכל מה שהצלחתי לראות זה כמה
שהיא יפה, ולהרגיש את השפתיים הדקות שלה על העור שלי. "אני
אוהבת אותך," אמרה, ולא קלטתי האם זו מציאות או חלום.
"אל תלכי," לחשתי.
"אני כאן", הבטיחה.
היא חזרה.