פתאום היא נראית לי אנושית
יותר משהצלחתי לדמיין.

בבית הקברות היא שומרת מרחק,
עומדת קפואה
ואני מרגישה את העצים שלה -
בוערים.
הרים מתמוטטים בתוכה,
אחד-אחד אני שומעת אותם נופלים
כשגופו המת
מתאחד עם האדמה.

והיא, שמעולם לא נתנה
ולא רצתה לקחת -
הערב היא מסתכלת בי בעיניים לחות
מספרת חלקיקים
מהחיים הארוכים לצידו,
וממלמלת בשפתיים דקות
(כמו שלי) -
טוב שבאתי.





21.12.2010