פתאום היא נראית לי אנושית
יותר משהצלחתי לדמיין.
בבית הקברות היא שומרת מרחק,
עומדת קפואה
ואני מרגישה את העצים שלה -
בוערים.
הרים מתמוטטים בתוכה,
אחד-אחד אני שומעת אותם נופלים
כשגופו המת
מתאחד עם האדמה.
והיא, שמעולם לא נתנה
ולא רצתה לקחת -
הערב היא מסתכלת בי בעיניים לחות
מספרת חלקיקים
מהחיים הארוכים לצידו,
וממלמלת בשפתיים דקות
(כמו שלי) -
טוב שבאתי.
21.12.2010 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.