היה הייתה פעם, כמו שמתחילות רוב האגדות, רק שזו לא אגדה אלא
סיפור אמיתי שהתרחש ממש מעבר לפינה של הרחוב.
היא הייתה אישה יפה, לא מהממת אלא יפה מיוחדת, זה לא שהיית
מסובב את אחריה את הראש שלך ברחוב אם היא הייתה עוברת, אבל אם
היית יושב איתה על קפה והיית מקשיב מספיק זמן היית יכול לראות
את זה.
אז הסיפור שלנו מתחיל במעבר, לא בעצם הסיפור שלנו מתחיל
בעזיבה, לא לא, בעצם הסיפור שלנו מתחיל באהבה, או שאולי שלא,
אבל ככה זה נראה באותו הרגע.
היא ניסתה לעזוב את אהובה כי כבר לא הייתה דרך אחרת, היא ידעה
שאם היא תישאר היא תטבע והאמת היא שהיא גם לא ממש אהבה לשחות
כי היא פחדה מהמים.
אז היא החליטה להתחיל מחדש, לא לברוח, להתחיל מחדש.
אבל הוא הודיע שהוא עוזב קודם וזה שבר לה את הלב השבור שלה
במילא.
כל פעם שהוא שבר לה את הלב היא תהתה כמה עוד אפשר, והיא,
לצערה, תמיד גילתה שיש עוד.
עכשיו הם בדירה שלה הפיצפונת, הוא כבר עזב, ומסביב היו לא
מספיק ארגזים ארוזים ועוד המון בלגאן.
"אז מה, יש לך עוד המון מה לארוז," הוא שלח אליה חץ ישר בין
העיניים, כאילו שהיא לא שמה לב.
"לא נכון!", היא אמרה, "תוך שעה אם אני מחליטה הכל נמצא בתוף
ארגז ארוז ומוכן לשליחה".
האמת היא שהייתה לה בעיה לעזוב וזה לא כי היא לא רצתה, היא
רצתה לעזוב כאילו היא בסיכון וזה הדבר היחידי שיציל לה את
החיים.
היא פחדה לסיים, פחדה לא לראות עוד את האיש ששוכב לו בעצלתיים
עכשיו במיטה, פחדה לסיים את מה שהיא כבר כל כך רצתה לגמור.
"אז אולי תארזי את הכל עכשיו, גם אותי," הוא אמר.
"אתה לא תוכל להיכנס בתוך ארגז, אוליי במזוודה," היא הציעה.
"אם אני אארוז אותך, אתה תסכים לבוא איתי,ולא תברח כשאני אפתח
את המזוודה?"
"את יודעת שאי אפשר, יש לי דברים לעשות וגם אין שם מספיק
מקום".
הם הלכו לישון, וקמו, ויצאו, והיא חזרה לבד והמשיכה לארוז
ובמהלך הימים שעברו כבר שכחה אם הם נפגשו שוב פעם.
ואז הגיע יום ההובלה.
המנהל של המובילים החליט קודם להוריד את השקיות, כי הן היו
הקלות ביותר, ואז את הארגזים שיכלו להכיל כלבלב קטן או שניים
אבל בהחלט לא בן אדם.
ולבסוף הגיעו למזוודות, היו שם כמה בגודל נורמלי של מזוודה
תקינה, ועוד כמה תיקי גב.
פעם מזמן היא נסעה רחוק והחליטה שמזוודה ענקית זה מה שיעשה לה
טוב.
היא לא לקחה בחשבון שגם גלגלים צריכים לסחוב וכשאפשר להחביא
גופה או שתיים בתוכה של אנשים עבי בשר, היא הופכת למאוד כבדה
ומאוד מעיקה ובכלל לא פרקטית או קומפקטית.
אז היא נתנה לה שם חיבה ופיזרה עליה בדיחות בכל העיר.
לענייניו, כשהגיע הזמן להוריד את פריצי, ככה קראו למזוודה, היו
צריכים 3 אנשים כדי להוריד אותה, כי היא הייתה ממש כבדה.
למטה אחד המובילים שאל אותה אם היא הסתירה שם בפנים גופה של
מישהו.
היא חייכה.
עכשיו הוא בטוח לא יברח.