הם אפילו רבו בשקט.
או שהיו שותקים בשקט אחת ליד השני או שהיו מסתגרים בשני חדרים
נפרדים ושותקים, שותקים כל כך חזק שכל שתיקה רועמת נשמעה
כלחישה.
הריבים שלהם היו כל כך שקטים שלפעמים השכן מלמטה היה זורק כרית
על התקרה וצועק: "רעש!".
השקט ביניהם היה כל כך בלתי נסבל שכל השכונה כבר ידעה עליהם כי
בכל פעם שהיו רבים הייתה נופלת מעטפת נוראית של שקט כזה כמו
קור שחודר לך לעצמות ומסרב לתת לך לנשום.
חוץ מהשקט הכל היה טוב, הם היו זוג יפה כזה, לה היה שיער ארוך
מתנפנף והחיוך שלה היה כל כך יפה וכל פעם שהיא צחקה העיניים
שלה היו מאירות את הנפש פנימה והיית בטוח כאילו היא שוטפת את
כל העצב בעולם.
והוא היה גבוה ומצחיק ותמיד דיבר לעניין וכשהוא הסתכל עליה
היית יכול להיות בטוח שכל האהבה מתקבצת עכשיו בו מכל פינה של
העולם, ושלא נשאר ממנה יותר לאף אחד.
הם תמיד היו ביחד, שני פרצופים יפים ומאושרים כי לא הייתה להם
סיבה אחרת.
מחזיקים ידיים או מתחבקים או מתנשקים בלי בושה אבל בעצם מי
צריך להתבייש באהבה כזו יפה...
ערב אחד התעוררו התושבים ושמעו את הזוג היפה. הוא בעיקר שאל
"למה" ומשך בכתפיו והתנועה הייתה כל כך כבדה ששמעו אותה.
היא בכתה הרבה, לפעמים הפסיקה כדי לחבק אותו אבל אז הבכי רק
התגבר וכולם יכלו לשמוע את כל העצב הזה של הכל שנשטף ממנה.
באותו הלילה ישנו התושבים כראוי, האיזון הושב על כנו, והדממה
הנוראית חדלה מלהתקיים.
למחרת בבוקר, לקול ציוץ הציפורים, התעוררו התושבים לריח שריפה
מבחיל והבית היפה של הזוג היפה כבר לא עמד על תילו.
למעשה אותם קולות שלצלילם נרדמו אתמול בערב כולם, היו רעש
העזיבה, רעש הכאב, ורעש האהבה שלהם שקרסה.
מאותו יום ואילך שקטו התושבים ולא נשמע עוד קולם.
פה ושם ובימי זיכרון היו עוטפים את העיירה בשכבת שקט, לזכרם של
הזוג היפה.