בקסמיה של פולין
נפלתי שבויה,
בין שמיים לארץ,
בין ענן ליבשה.
נגיעה קטנה,
נקודת אור באפלה,
חלון חדש נפתח,
זמן להמראה.
ברחובות אפורים,
בין קזינו למועדונים,
החוטים נרקמים,
לסיפורים אמיתיים.
חיים שלמים היו כאן,
נעלמו כלא היו,
כל המודרניזציה,
מחביאה את שעברו.
כאן היה בית כנסת,
ושם אוכלוסיה,
כאן רוכזו כל בוקר,
ושם יצאו לנסיעה.
עכשיו יש שם צומת,
ושם מבנה חברה,
ושם כבר אין פסי רכבת,
ובקושי יש מצבה.
הנה אנשים גרים בגטו,
עכשיו הוא כבר שכונה,
כאן יש ילד,
שם יש משפחה.
שרידים של חומה,
ואולי איזו מפה,
החיים נמשכים כסדרם,
וכל הכיעור הזה יופה.
עוד בור של מוות,
עוד תמונה של גופה,
היער ניצב שם עירום,
כאומה שמצאה את סופה.
גולחה, נמחקה,
הוסוותה, הוכחשה,
ואנחנו באנו לזכור,
אנחנו קיבלנו את הירושה.
אנחנו העדים,
כדי לא לתת לזיכרון לגווע,
ניצבים במדים,
כדי בקרקע חזק לרקוע.
כדי להרעים מעל כל צמרות העצים,
אנחנו פה, קיימים.
מותכם לא היה לשווא,
אנחנו החיים. |