אופוריה של החודשיים-שלושה ההתחלתיים נגוזה, אספה את רגלייה
לחיקה והתנדפה ממני. אין לי את הלהט בעיניים כשאני מספרת
אפיזודות של סטודנטית שגרה בדירה שכורה. לקחת ממני את האושר
הקטן הזה. חמדת לי את הספונטניות, הסיכון המחושב שהתפתתי
להאמין שהצליח לי. כאילו שלחת יד סורקת, אימפולסיבית, לתוך
תוכי, ושלפת משם את מעט הביטחון ששתלתי בקרקע. עקרת לי את
הציפיות מהשורש, בדיוק ברגע שהן כמעט נבטו למציאות.

זה כואב לי. זה משאיר אותי חלולה, הקליפה החיצונית של הגוף
מחווירה מעט, מאבדת את הגוון השזוף שתפסתי לי מהאושר. הרוח
מתחככת בי ונשמעות נקישות של ריק, קול פלסטיקי שמשקף את ה-אין
הגדול שממלא אותי.

אני לא מאמינה שבזבזתי עליך את המחשבות שלי.

לפעמים נדמה לי שהעולם שלי לא יודע לדבר בשפה שהיא לא
מונוכרומטית. שחור או לבן. כן או לא. יש או אין. הדיכוטומיה
הזאת משתלטת עלי במקרים שההווה קורס עלי, מרעיף עלי שבבים של
בלגן וחוסר ודאות המשכית.

אתה דיי מחוק מבחינתי.

אני מסתובבת תמיד עם מחק וטיפקס בכיס. זה עוזר לי לשמור על
עצמי. רגע לפני שאני צופה התקוממות, תהפוכה כלשהי בחיים, אני
שולפת את אחד הכלים ומקדימה את המאוחר. טריק זול של הגנה עצמית
מפוברקת. את המכה אני חוטפת בכל מקרה, ההבדל היחידי הוא
סמנטיקה טהורה. האם אני זו שהנחיתה את המהלומה, או שהיא הונחתה
עלי בפאסיביות יתרה.

שליטה. לפעמים הכמיהה הספק-מודעת לשליטה בחיים שלי גורמת לי
לצעוד בשבילים שלא הייתי צריכה להגיע אליהם מתכתחילה. אמנם אני
שמורה ומוגנת, אבל באיזה מחיר? הימנעות, חוסר חשיפה, שניהם
יושבים לי על הכתפיים ברגע של דילמה שנמשך למחצית השניה. קצר
מכדי שאפנה אליו את תשומת הלב שלי. אז ככה, בכמעט אפס קשב, אני
מגששת את עצמי חזרה למוטיבים שאני מנסה להטמיע בשיכחה.

הלכלוך והבלגן של אנשים שאין להם זמן לשטוף כלים נראו לי
בהתחלה צבעוניים וססגוניים, סמל להנאה וחיים.
היום כשהדלת נפתחת ואני מרימה את המתג הרעוע, מתפשטת לי בגרון
בחילה עזה וריח הזוהמה מפעפע לי בנחיריים. אני רואה את הכיף
והחיוכים נרקבים לי מול העיניים, מעלים עובש על השטיח.