בדידות היא מחלה כרונית לכל הדעות. ככל שאני מנסה למלא את
החללים הריקים שנפערים בי ללא הרף, אני מבינה יותר ויותר כמה
סיזיפית היא המלאכה הזו שלקחתי על עצמי. כמו לנסות לגדוש את
המסננת על גדותיה תחת הברז. בזבוז טהור של מים, מה יש לומר חוץ
מזה. כשאני משחררת את האחיזה הלופתת מהידית ונותנת לחתיכת
הפלסטיק לצנוח לאיטה לכיור, אני נוכחת לדעת שמלבד כמה טיפות
תועות שנמשחו לי על הסריג, שום דבר מהותי לא קרה. אף טרגדיה לא
כיבדה אותי בנוכחותה, באישון ליל תחת אור פלורסנטי במטבח.


מיתרי הקול שלי מתעוותים בעגלגלות קלוקלת זה כלפי זה, חולשים
על הטריטוריה של שכניהם, עד שכל מה שאני מסוגלת להפיק הוא
צירצור מתכתי קהה. הוא אפילו לא מספיק צורם כדי לעורר את תשומת
הלב הכללית, אלא מתאדה באוויר הלילה הצחיח ונטמע עד שאי אפשר
להבחין בו יותר. הופך לחלק מהנוף המדברי, לוקח חלק במשב
מכוניות על כביש ראשי, אך באותה מידה הוא קול הרקע של המחשבות
שלי. הוא שם, וכאן, ובכל מקום, ובכל זאת - מסווה את עצמו בצורה
שלא תבייש אף סיירת. לעולם לא תגלו אותו ככה סתם.


אני פשוט רוצה להרגיש שיש לי משהו ודאי בחיים. חיי הנוודות
ארעיים מדי בשבילי. אני חיה הרפתקאות וניזונה מספונטניות, אבל
גם אותי זה מתיש בשלב כלשהו. רוצה שיהיה לי לאן לחזור כשאחת
ההרפתקאות תיסחף אותי רחוק מדי. רוצה שיהיה מי שימשוך אותי
מהצד השני, יושיט לי יד איתנה שאוכל לתפוס בכל הכוח.

אני לא חושבת שזה יותר מדי לבקש.