אהובי, אני יושבת פה על המיטה שלך, בחדר שלך, על הסדינים שלך,

מול ארון הבגדים המדיף את הריח שלך.
כמה שעצוב לי אהובי, כמה שנורא לי, כמה שזה נגמר.
אומרים שהחיים עוברים בשנייה, עכשיו אני מבינה שזה נכון.
בשנייה של חוסר זהירות, ואתה כבר לא מחובר לקרקע, אתה קרעת את
הקשר בין הארץ לשמיים,
ועלית למעלה, להסתכל עליי כל הזמן, לראות שאני ממשיכה הלאה.
לא תמיד היה לנו קל אהובי, אני מודה, היו רגעי משבר שחשבנו
שהכול ייגמר.
אבל לא, אהובי, תמיד נשארת שם בשבילי, תמיד היית שם בשבילי
כשהצטרכתי אותך, תמיד חיבקת אותי כשרציתי אותך, תמיד חייכת
אליי כשביקשתי ממך.
אוי אהובי, כמה שחסר לי החיוך שלך.
יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך, אבל הכול נראה קטן וחסר
משמעות כשאני נמצאת בחדר שלך.
אני מרגישה שהקירות סוגרים עליי ואין לי אוויר לנשימה.
אני משתדלת לא לבכות אהובי, תמיד ביקשת שלא אבכה, אבל כרגע, יש
לי גוש בגרון, גוש דמעות שצף לאט לאט לעיניים שלי ושוחה
בעיניים הירוקות והיפות שתמיד אמרת שיש לי.
הפה שלי מתייבש, וממתין לנשיקות שלך שלא יבואו עוד, יש סרט
מוקרן אצלי בראש על הרגעים הכי יפים שלנו, והיו לנו הרבה כאלה
אהובי: את כל הרגעים שצחקת איתי, וכשנפגשנו לראשונה, וכל
הדברים שחלקנו אחד עם השני.. אני יודעת שתמיד אמרתי לך שיש לי
זיכרון קטן, אבל כשמאבדים את הדבר הכי חשוב בעולם, נזכרים
אהובי בכל הטוב שהיה.
היית לי חלק חשוב מחיי, היית הקשר הכי ארוך שלי, היית האדם
שאהב אותי יותר מכל והיית לי האדם שאהבתי יותר מכל.
לפעמים כשכעסת, אמרתי לך שאני רוצה לראות את החיוך שלך כי הוא
החיוך הכי יפה בעולם ואף אחד אחר לא יוכל להתעלות על החיוך
הזה, ואתה תמיד חייכת אליי.
קשה לי לבד אהובי, קשה לי, אני לא אשקר לך, אתה בוודאי רואה
זאת מלמעלה, כי לא המשכתי הלאה, לא יכולתי לתקשר עם אדם אחר
מלבדך.
אמרו לי שאני מטורפת אהובי, ושהגיע הזמן שאתקדם עם החיים שלי,
אבל איך אהובי, איך אתקדם עם החיים שלי, כשאתה הוא החיים שלי,
ואתה אינך?