צבעתי את הפנים.
איני רגילה עוד להתאפר אז
מחיתי את הלחי ברגע אחד של היסח הדעת.
נותרתי בחיוורון אשר הועיד לי האל
(והשארת לי אתה).

אבל אני
הרגשתי את זה בא.
ניחשתי אותך כמו
שאדמה מנחשת את הגשם.
בכל זאת הפתיע אותי לשמוע את הקול שלך
נסדק כשאמרת "נכוויתי".

ועכשיו
נאחזים בדברים הקטנים:
סדרות טלוויזיה מטופשות להיקשר אל הדמויות שלהן,
ספלי קפה רותחים מדי, ספרים שלא הספקתי
אף פעם להתחיל לקרוא.
והפעם אני -
בצעדים קטנים ונחושים, צולעים קצת,
להיכנס אל הבריכה עם כל הגוף, מהר,
להסיר את כיסוי העיניים.
אחר כך לצאת, להתנגב
לעמוד מול המראה
לראות כמה שאני יפה,
אפילו שאתה כבר לא זה שאומר.

(מה שבסוגריים):
זה כאב
שמפשק צלעות
זאת אומרת
מתרחב לך בגוף, עושה בו כבשלו.
לכי תסבירי
שאת לא יודעת איך
להפסיק לאהוב, שמצאת בו
תקווה אינסופית.