New Stage - Go To Main Page

וירה פיית'
/
יותר מדי זמן

אני לא מכוונת שעון מעורר יותר. אני קמה כשאני קמה, הולכת
לשירותים, לוקחת כמה שלוקים ששל מים עם נענע ישירות מהקנקן
ומשאירה את הכוס במקרר. חוזרת למיטה. 9:34. קמה, פיפי, מים,
מיטה. קמה. פיפי, מים. מרגישה עירנית, כוסאמו. טלפון שנמצא על
שקט. חמש שיחות שלא נענו. שלוש הודעות חדשות. 15:27.
מרתיחה מים בקומקום ושוטפת את הכוס הכי נקייה יחסית מבין הכלים
המלוכלכים שיושבים בכיור כבר לא יודעת כמה זמן. יש כבר ריח
מוזר מהמכונת כביסה שמלאה בכביסה נקייה שלא הוצאתי כבר לא
יודעת כמה זמן. שמה חלוק סיני ויוצאת לגג להשקות את הגינה שלי
שלא השקיתי מאז שלשום בערב ושמה לב שהיא, בדומה אלי, נובלת.
הרטבתי קצת את הכביסה הנקייה שיושבת בסל כביסה שם כבר לא יודעת
כמה זמן. חוזרת פנימה, מכינה כוס קפה ומוציאה מהתיק את הסיגריה
שביקשתי אמש מאדם מבוגר ברחוב וחוזרת למיטה. שותה כשליש מהכוס
לפני שאני בכלל מדליקה את הסיגריה, בכל זאת- שיהיה את היחס
שלוקים לשאחטות המושלם.
טלפון מהבהב. שיחה מהפסיכותראפיסטית.
  "הי מרגלית"
  "הי וירה-מה-שלומך?". היא תמיד פותחת ככה שיחה, כאילו שאם
ה"מה שלומך" יהיה מחובר לשם שלי והדבר הראשון שיוצא לה מהפה,
אני ארגיש כאילו שאכפת ממני, שדואגים לי. זה כל כך לא עובד.
  "לא משהו". שלוק. "קמתי לא מזמן". שאחטה.
  "הצלחת לישון קצת?" היא שואלת בתקווה אופטימית.
  "תגדירי: לישון" בטון מונוכרומי.
  "אז אני מבינה שזה 'לא'" היא ענתה לעצמה. אין עליה, תותחית.

שאחטה. "לא בא לי כלום" שיוצא בקול שהתאמצתי שלא יישמע סדוק.
סדוק כי אני לא מצליחה להפסיק לבכות על כמה אני נגעלת מעצמי
שאני ככה וכמה אני נגעלת מעצמי שאין לי שליטה על זה או את
הכוחות לשנות את זה.
  "אני יודעת" היא ענתה בקול המנחם הזה שלה ומיד פעלה לנסות
להסיח את דעתי ושאלה בסקרות אותנטית "איך היה אתמול בעבודה?
יצא לך לראות עוד הצגה?"
  "הגעתי בזמן. עבדתי עם הצוות של '48 שעות' והם היו זקוקים
לי בחוץ רוב הזמן. במקום לסיים ב18:00, סיימתי ב21:15 כי מי
שהיה אמור להחליף אותי לא הגיע.". זהו, קיבלה סקירה. הסחות דעת
לא עובדות עלי. הוספתי
  "גם העבודה לא עוזרת".
  "את רואה מחר את גבריאל?" היא מנסה שוב.
  "כן"
  "יופי" היא ענתה מהר מדי. סוף-סוף תשובה שאפשר לסיים איתה
בנימה אופטימית. "אז אני אדבר איתך בהמשך השבוע".
סיימנו שיחה.
סוף-סוף - שלוק גדול ושאחטה בהתאם. שניהם נגמרו.

מנסה להשתיק את המחשבות והדמעות, אז הולכת לאמבטיה שלא ניקיתי
כבר לא יודעת כמה זמן ופותחת את הברז על הכי חם והכי חזק.
התיישבתי בפנים במים בעומק של שלולית ואפילו לא הפריע לי החום,
נהפוך הוא - זה נתן לי להרגיש משהו חוץ מעצמי. עצמתי עיניים
והזרם החזק גרם לי להרגיש כאילו אני יכולה לבכות עכשיו
אוקיינוס ושזה לא ישנה, שבאופן די מטריד - זו בעצם מחשבה
חיובית מבחינתי. פקחתי עיניים כשהמים הגיעו לי עד לבית השחי
וסגרתי את הברז. משמאלי על דופן האמבטיה בקבוק בירה כמעט ריק
שיושב שם כבר לא יודעת כמה זמן ומימיני על הדפנה יושבת סכין -
גדולה, יפה וחדשה במיוחד. היא היחידה שיש לי בבית ואני שומרת
אותה כאן בשביל להוכיח שיכולתי לחתוך, אבל אני לא. מנצחת את
המוות, יעני. אבל הגבורה הזו זה רק אילוזיה. כי גם בלי הסכין
אני מתה ורקובה מבפנים. כל כך מתה כבר לא יודעת כמה זמן, אבל
מי סופר?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/9/11 22:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
וירה פיית'

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה