אזהרה: אתן עומדות להכנס לתוך אזור בלתי מעובד של מחשבות
מתוך שינה. לטקסט זה לא התבצעה עריכה. המסלול אינו מעגלי
והכניסה על אחריותכן בלבד.


התעוררתי במקום שבו רציתי למות. ים. חול. שמש. כובע. יין אדום.
אין זמן. אין זמן. הזמן איננו. רק האופק והאינסוף. והקולות
האלו של השמים. אני שוכב על הגב ולצידי אחותי הקטנה. היא שוחה
בחול. אני מסתובב מצד לצד. אין לי את הסבלנות להיות סבלני
כלפיה. אף על פי שאני מאוד לא ממהר. אין אפשרות להתמודד עם
הנצחי הזה. אין דרך למצות אותו. אפשר רק לנשום, ולשתות כוס קפה
ולאכול עוגיה בבית שלנו הקטן, ליד המחשב שנוגע במרפק. ליד
התנור שמתחת לרגליים. להתכופף מהמשקוף למטה שנוגע בראש. לשתות
קפה ולנשום עמוק כאילו אין זמן. כאילו עוד רגע לא יפלו עלי כל
הספרים והקלטות והדיסקים והניירת הנצחית הזאת שתמיד אורבת
מאחורי בכל הכוכים. הכוכים. עד שהבוקר עולה. ולא שמתי לב. לא
עשיתי כלום. ישבתי בכוס קפה עד הבוקר ועכשיו כבר כולם במקום
אחר. אני חוצן. אני משכתי את זמני בקפה ואני באיחור של יום
שהוא איחור של שנות אור. לעולם לא אדביק את הקצב. לעולם לא
אהיה עוד סטודנט למשהו בבית הספר משהו. לא אכתוב ביומן מה יהיה
מחר, כי כולם כבר מחר ואני עוד רק אתמול. והשולחן נכנס מתחת
לרגליים והמנורה נתקעת בצוואר והתקרה מתכנסת פנימה. הופכת אותי
בתוך עצמי והנה את בתוך השמיכות אני לא רואה את הצורה שלך רק
מתהפך בי בשמיכות מים מטפטפים לתוך הבית, נכנסים דרך החריצים
של הקירות וממלאים את הבית כל החפצים בבית צפים. הדיסקים,
הספרים, הניירות, אנחנו שוחים מכאן עד שאין יותר עולם. אין
ארצות, אין מדינות, אין גבולות. כל העולם מים וכולם הם כולם.
אין יותר על מה להתווכח. אין את מי להאשים וגם אין איך. אנחנו
נפגשים מתחת לשמש, באזור לא רלוונטי. אנשים מכאן ומכאן. צפים.
מתחתינו היסטוריה של מלחמות, קבורה בעפר ומים. אני נרדם, אני
צף. הלוך ושוב ומתהפך. ולעולם אין למעלה או למטה. אני מריץ את
הקלטת אחורה. בוקר. בוקר לא אמיתי. שחור. יום אחד היה לילה.

הפנסים לא דולקים כי יום הם לא יודעים כיצד לדלוק האנשים
הולכים כמו זומבים, והרי רק אתמול בלילה הם השתוללו כאן כאילו
קרנבל, כאילו אין יום ולילה. כעת - אף אחד לא מוכן. כולם
בתרדמת. בוקר אחד היה לילה. לא כוכבים. לא ירח. שמש שחורה.
וראשי חמניות כרותים מפוזרים על אם הדרך. הדרך אל המקום בו
השארנו אותך. העולם שחור. והרגליים בסנדלים. והדרך דרך עפר.
צועדים בה בפסיעות כבדות. גיטרה על הגב. ושני עצים באופק
מסמנים את הדרך. אני מתקרב ומתקרב אך הם מתרחקים. איפה השארנו
אותך? אין אפשרות לראות באמת, רק לדעת. רק לדעת אם כבר עברנו
או שנעבור. איפה אנחנו בעצם? הכל כל כך גדול אבל כל כך קטן. מה
זאת אומרת? זאת אומרת שלא יכול להיות כל כך גדול. הרי רק
אתמול, בשמש. ועשינו אותה אלף פעם. אז איך פתאום הנצח כל כך
קרוב. הסוף כל כך איתנו. אני הולך עם הסוף יד ביד. איפה את?
הגעתי עד לקו התפר לפגוש אותך אבל אם אחצה אותו כעת לא אחזור.
ואת, אינני יודע בוודאות שאת היכן שהשארנו אותך. אינני יודע
היכן השארנו בעצם. מתי השארנו? והשמיים השחורים צונחים עלינו.
האינסוף הוא קירות רחוקים, אלא שהם כבר מאוד קרובים. זה נראה
אותו דבר בדיוק, אבל כשאני מושיט יד אני נוגע בזה. אני בקופסת
אופק. נותנת תחושה של מרחב אבל חונקת אותי. סוגרת אותי. הולכת
איתי. העיניים שלי נעצמות. אני מתקשה להחזיק את ראשי באוויר,
הוא כבד יותר מדי. הוא נופל. אני נעמד על הראש. הרגליים הרבה
יותר קלות. הולכות בתקרה. ברווח שבין התקרה. אני דורך על נורה
דולקת. שיניים חזקות נפערות מפי ואני נוגס בהן בכל מה שבא.
נוגש בנשים, נוגס בילדים, בתינוקות. נוגס במספר גברים אבל לא
בכולם. ובכל נגיסה הגוף שלי מתמלא באור שורף, חרכים בחניכיים
והלאה. חטיפים, אזניים חתולים שלושה דברים שאני אוהב במיוחד,
בעיקר את השילוב בניהם. ונעליים. נעלי קאובוי. זה מה שצריך:
שחקן ודוגמנית.

דף חדש. בוקר ישן. העפעפיים נלחמים בי. בקרב הזה יש גם
מפסידים. המנצחים גם הולכים הבייתה. לנגן בבית על ירקות ועל
סירים ועל דיסקים של שופן. בוקר אחד קם שופן שהוא היה מוזר
שופן אכל קורנפלקס. אני מסכים עם יצרן המכונות אמר לי יצרן
המכונות השני. הוא לקח אליו את המפתח השוודי וניער אותו סביב
לראשו. לבסוף פתח איתו את ארבע דלתות החדרון. נגלה לי עולם זהה
אבל בצבעים אדומים יותר, וירוקים. ומגן מרחף מעל לראשו, ופיות
קטנות מקשטות את ראשו, ואם תיגע בו לא תרגיש כלום. ויפא סנה.
אני כבר לא יכול לכתוב שום דבר נורמלי. הכל מתערבב בתוך אוהל
קרקס עצבני ומתגבר עלי. המוח שלי מתרחב ואנשים תולים בו כביסה.
לבנה ואז צבעונית ומרק עוף של אוסם עם שקדי מרק. אטריות צפות
להן בשטח. לשחות ולשחות בין האטריות זו המשימה. לא לתת לאטריות
להתהפך בתוך הבטען. אם צריך תתהפך אתה. היום שאחרי פלאפלים
וחומוסים על השולחן, מסודרים בערימה כמו לכבוד יום הולדת. אף
פעם לא ישנים ביום ההולדת. לבעוט בעוגה לבעוט באנשים לבעוט
בנחמן לעצום עיניים לזמן כמעט נצחי. לישון לתמיד מתוך שינה
מתוך כרית, הלילה הגעתי באיחור, הלכתי לישון באותה שעה, שמתי
שעון שמראה את האמת, ולא את הזמן. יש גם מראות שהן קלפי טארוט.
סמד פותחת במהירות האור את התריס ומבחינה בכדור המדבר אליה.
הכדור הוא שם אחרי שאני כבר נעלמתי הכדור מנסה לחקות את
התנועות שנהגתי לעשות אבל הוא מאוד מכאני. סמד הולכת לישון עם
הכדור הזה במיטה אבל הוא מתכסה בצורה לא לגיטימית. בעולם
שהגעתי אליו גיטרה ופסנתר הם פסקול אפשרי קבוע בחיים שלנו.
אפשר לדומם כמובן, אבל האזנה של אחד אינה פוגעת באחר. נשיקות
מתפזרות באוויר האינסופי הזה של המוזיקה.

מוזיקה היא כמו אהבה של בע"ח כי אין בה את הראש הזה שכל כך
מפריע. היא הייתה מופרעת. היא קרעה לי את הבגדים וסובבה אותי
במעגלים בעיניים עצומות עד שלא ידעתי איפה אני ואיפה הגלים ועד
שהמים הגיעו לי לסנטר ותוך שניה לא. זיפים סופגים לתוכם יותר
מים, בגלל זה, ולמרות, ציפורת עם אוזניים של ארנב ישנה איתי
בלילה. מדלגת מחלום לחלום. פורטת על רגעים היסטוריים שלי
באצבעות עליזות, מוחה מעלי שנים של קושי ועצבים. היא מאוד
מעצבנת, אבל באופן שנסלח. ושאתה מוכן להרוג אותה. ולשתות את
דמה, ולהפוך לציפור ענקית ללא מילים ללא שפה הפפפפפ
ההיירררהפפב כפישששששששעפה עפה בחלל נוגעת בנשים כהות מעבודת
שדה. מתלטפת בין בגדיהן ובין העשב, נשענת על חוסר תבונתה
כהזדמנות לעשות מה שלא יעשה. לבסוף מגיעה אל קינה ושם על העץ
נרדמת בחיק ציפורה הרגיש והרחב ונרדמת הילדים כבר באים בעצמם.
ללא קריאה. אך הם נושרים מהעץ אחד אחד אל האינסוף שמתחת, התהום
הקרובה כמו רצפה לאדם העומד על כסא, ומקנח את אפו העצום, אפו
שגדול יותר מהבית שבו הוא נמצא. ולבסוף הוא יכול לשבת על האף
שלו ולנוח, הוא יכול להכנס פנימה ולגור באף שלו. האף הוא רק
שלי, אבל אם את רוצה את מוזמנת להכנס אלי, נעשה אהבה באף שלי.
נשמע קצת שלומי שבן. נתכבס.

---
2010
כתיבה אסוציאטיבית מתוך שינה, ללא עריכה.