יובל המאירי / רטובים |
עטופה במגבת לחה
ושיריי, מדוע אינם נכתבים לך -
ואת ננשמת באפי
מתפשטת גם אל התאים הדקיקים ביותר
שקופה
אני מאמץ את חושיי
מוזג עצמי אל ההווה
הנוטה לברוח תמיד, כסרט נע
אל הנינוח, הבלתי מתרגש
ועינייך יודעות לספר
כי שמחתנו שברירית ואהובה
וכי העצב עדין וקרוב
ולי את ואני לך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|