רק דרך התחת אני מבין. כשהתחלתי ללכת, כלומר כשניסיתי, ברור
שנפלתי הרבה. יש אנשים שיש להם אלבומים כאלה שהכינו ההורים עם
כל הצילומים שלהם מהשלב הזה, כל פעם רגע לפני שנפלו על התחת,
ובכלל בכל מיני שלבים תינוקיים. יש אנשים כאלה, אני לא בטוח
שזה סוג של סטנדרט, שזו אבן בוחן, אני לא בטוח שאני הולך עכשיו
למדוד את עצמי לפי האנשים האלה. אני עמדתי להגיד משהו על
תמונות משלי, אם יש לי או אין לי, אבל עכשיו אני לא רוצה ואני
לא הולך בכלל להגיד פה מה יש לי או אין. זה לא משנה ולא קשור,
לא התכנסתי פה כדי לדבר על תמונות. מה שחשוב הוא שבשלב הזה
שהתחלתי לעמוד על הרגליים ולנסות ללכת בטוח נפלתי מלא על התחת.
ילדים קמים מהר ובטח גם אני קמתי, גם לא עשיתי מזה עניין גדול.
אני פשוט הבנתי, דרך התחת, שעשיתי משהו לא נכון עם הרגליים
ושצריך להשתפר. ברור, ברור שאני לא זוכר את זה, אני לא טוען
שאני זוכר, אני רק אומר שבטח ככה זה היה. אצל כולם זה ככה. מי
שיש לו אלבום תמונות, ואני לא אומר שאין לי, יכול אולי גם
למצוא איזו תמונה אחת שצילמו אותה שניה מאוחר מידי, כשהוא כבר
יושב על התחת, הוא יכול גם לנסות להבין משהו על עצמו מההבעה
שיש לו שם. אני אישית לא זוכר זוכר איזו הבעה הייתה לי כשאני
נפלתי ככה על התחת, ברור שאני לא זוכר, אבל היום אני אף פעם לא
נופל על התחת ככה סתם באמצע שאני הולך, אף אחד לא נופל ככה, לי
זה אף פעם לא קרה. בטח שבאיזה טיול שנתי דפקתי איזה גליץ' על
התחת, אבל אף פעם לא סתם ככה פתאום, וזה אומר משהו, זה אומר
שהבנתי. זאת הרי הוכחה ברורה שאני הבנתי בדיוק מה לעשות עם
הרגליים כדי ללכת כמו שצריך, ומה לא לעשות עם הרגליים, זה הרי
ברור. וזה גם ברור מאוד מאיפה באה ההבנה הזו, היא לא באה סתם
ככה דרך הכלום, ברור שדרך התחת הבנתי את זה.

כל יום אני שם מכנסיים. אפילו אם קמתי מאוחר, ואני לא עובד
באותו יום, בסוף, באיזה חלק של היום אני שם מכנסיים. אמא הראתה
לי איך לשים מכנסיים ואחרי כמה שנים, כשהתחלתי ללבוש מכנסיים
קצת יותר כמו של גדולים, היא הראתה לי איך לשים מכנסיים עם
ריצ'ריץ' בלי שיתפס לי שם הפיפי. זה בכל זאת קרה פעם אחת,
שתדעו לכם שזה כואב נורא. אבא הראה לי איך לרכוב על אופניים
ואיך לקשור את השרוכים. זה קרה, כמובן, אחרי שכבר ידעתי ללכת.
היו לי מכנסיים כחולים כהים, באורך קצר, אלו היו מכנסיים שהיה
צריך תמיד ללבוש לבית הספר. בחורף היו גם מכנסיים ארוכים,
ברור. אני לא רציתי לעזוב את הגן, כאילו משהו ידע בי מבפנים,
בלי מילים, שאחרי שאלך לבית הספר לא אוכל כל היום לבנות לגו
בשמש ואז לאכול פרוסה עם שוקולד ולהרגיש אחר כך מבפנים איך
שאני הולך ומתנמנם.  ובאמת הרבה דברים בבית ספר לא אהבתי, אבל
כן אהבתי כל יום ללבוש את המכנסיים הכחולים, לקשור שרוכים
בנעליים, לרוץ בדשא עם כל החברים. בשבת, כמובן, לבשתי מכנסיים
מסוג אחר.
אחרי כמה שנים היו את הג'ינס הכחולים שלאט לאט קרעתי אותם, שלא
בבת אחת ההורים שלי יראו שהם קרועים. וזה עבד רוב הזמן, או שהם
פשוט היו עסוקים בשיער שצימחתי עד הכתפיים. לא לבשתי את אותם
מכנסי הג'ינס כל יום, ברור שלא, אבל היה זוג אחד, כחול כהה,
שהיה הדגל, הלאום, ההמנון הלאומי, וכל שאר הג'ינסים נבראו
ונקרעו בצלמו. אז אותו אני זוכר והוא זה שמוקרן כרוח רפאים על
רשתית העין שלי כשאני אומר שהיו את הג'ינס הכחולים שקרעתי. אבל
כשיצאתי עם בנות לבית הקפה שכולם ידעו שהוא של דייטים, אבל אף
אחד לא ידע איך לקרוא לזה, או אם הלכתי עם איזו בת נחמדה
ואכלנו גלידה מול הים על הטיילת, במקרים כאלה ברור שלבשתי
מכנסיים אחרים.

בצבא כבר אי אפשר כחול - בצבא יש מכנסיים ירוקים. היה מצחיק אם
הייתי אומר שהלכתי לשרת במשטרה כדי שהמכנסיים שלי יהיו כחולים
אבל זה לא היה ככה, למרות שזה היה יכול להיות מצחיק. בכל מקרה,
זה בכלל לא הקטע, סתם יצא שכל המכנסיים שנזכרתי בהם לפני זה
היו כחולים, כמו שסתם יצא שהתחלתי להזכר במכנסיים. כך או כך גם
בצבא לבשתי כל יום מכנסיים. ואחרי הצבא היו מכנסיים שחורים
מחוייטים, או אפורים, בכלל מין מכנסיים כאלה מכובדים, כי רציתי
להראות לכולם שאני כבר בכלל לא ילד, אני לגמרי אחד מהגדולים,
והיה ברור שלא כולם מבינים את זה, אז בגלל זה המכנסיים שלבשתי,
כדי שכולם יהיו מיודעים. ברור שאחר כך היו עוד ועוד מכנסיים.
כבר עברו מאז מספיק שנים כדי שאבין איזה צעיר הייתי כשניסיתי
להסביר לכולם איזה מבוגר אני, לכולם ניסיתי להסביר, דרך
המכנסיים רציתי להסביר להם את זה. ברור שזה לא עבד, ברור שזה
אף פעם ככה לא יכול לעבוד, אי אפשר להסביר דברים דרך מכנסיים.
תוך כדי כל השנים האלו הייתי צריך להתחיל לשלם על המכנסיים שלי
בעצמי, ואם כל הזמן אני מחליף את הסגנון של המכנסיים - מכנסיים
של מישהו נורא חכם שלומד באוניברסיטה, מכנסיים נורא אמינים
שיגרמו לך פחות להלחץ כשהבת שלך הולכת איתי לאיפה שזה לא יהיה
שהולכים היום עם בחורים, מכנסיים שישכנעו אותך שכדאי לפתוח את
החזיה בשבילי - אז ברור שזה עולה הרבה כסף. הבנתי שבשביל כסף
צריך לעבוד, בשביל כסף צריך לקרוע ת'תחת. ככה יצא שגם את הערך
של הכסף למדתי דרך התחת. אבל רגע, אני קופץ רחוק מידי, עוד לא
גמרתי עם המכנסיים.
מה הקטע שלי עם מכנסיים? איך נהייתי כזה מומחה? לא משנה עכשיו
אם מדובר במומחיות, או אמצעי ספרותי, או קבעון. איך זה קרה? זה
תהליך כמובן, שום דבר לא קורה סתם ככה מהשמים וכל החרא הזה,
אבל לכל תהליך יש גם נקודת התחלה שחייבת להיות לה איזו מאסה
קריטית, אחרת שום דבר לא מתחיל להתהלך שם, ואם שום דבר לא
מתהלך אז ברור שאין שום תהליך. אז הנקודה הזאת אצלי הייתה
באיזה אחר צהריים שגרתי: היה שקט בבית, אמא הלכה לעבודה שלה
בספריה העירונית, השמרטפית שלי ישבה למטה לראות טלויזיה, ואני
שיחקתי לאמא בתוך ארון הבגדים. זה לא היה משהו לא רגיל. אף פעם
בזמן המשחקים האלה לא זכור לי שהייתי מתוח. להפך - איזה קסם
שרק ילדים יודעים לתפעל הפך את הגומחה עמוסת המדפים הזו לארץ
שפע של משחקים ושמלות וסיפורים. טוב, זה הרי נורא נדוש לתאר
עכשיו איך בדיוק לבשתי את הבגדים של אמא ואיזה נעליים בחרתי
ומה עשיתי עם האיפור והתכשיטים. אז אני לא הולך לעשות את זה.
יש אנשים שחיים בבתים אחרים, אנשים שאיכשהו למדו עוד כמה דרכים
אחרות בחיים שדרכן אפשר להבין משהו, בטח כאלה שיש להם אלבומים.
אז אצל כאלה יכול להיות אפילו שיש להם באלבומים שלהם כמה
תמונות מהמשחקים האלה עם הבגדים של אמא. ובכלל היום כולם
יודעים שהרבה ילדים משחקים ככה וזה בריא ומפתח את הדמיון וכל
החרא הזה. אבא שלי, אבל, לא מכיר אף בנאדם שיש לו כאלה
אלבומים. אולי בגלל זה כמעט יצא לו שור זועם מהתחת כשהוא הגיע
מוקדם מהעבודה הגברית שלו וראה אותי עושה פיניש על הרימל, עטוי
שמלה של אמא, לרגלי נעלי עקבים. הוא נהיה אדום כמו הנעליים של
אמא. בהתחלה הייתי בטוח שאבא משחק איתי, אפילו התחלתי בדיוק
להתרגש, ואז תוך שניה הייתי על המיטה של אבא ואמא, אבא הרים לי
את השמלה, במצחו ורידים נפוחים, והכה לי בישבן עם החגורה
השחורה הרחבה שלו. ימים על ימים עוד שרף לי העור של התחת אבל
דבר אחד ברור - אני טוב טוב הבנתי מזה שבנים לא לובשים שמלות,
הם לובשים מכנסיים, כל יום הם לובשים מכנסיים, ולא משנה כמה זה
עולה. אבא הרביץ חזק, הוא המשיך עוד ועוד, כאילו הוא לא בטוח
שאצליח להבין את המסר שהוא רוצה להחדיר בי. אבל אני הבנתי,
או-הו איך שהבנתי, תפסתי את זה לגמרי, דרך העור של התחת הבנתי
את זה.

אבא שלי לא אבא מרושע, שאף פעם לא תגידו את זה. אני זוכר הרבה
דברים שהוא עשה כדי לטפל בי, רק כי הוא אבא שלי, והוא גם יודע
לשחק ולצחוק ולשיר. פעם אחת הייתי חולה באמת, לא סתם וירוס
כזה, הייתי חולה באמת. אמא לא הייתה בבית כי היא הלכה לבקר את
הדודה שגרה באמריקה. אני אף פעם לא פגשתי אותה בתור ילד אבל
אני ידעתי תמיד שיש דודה באמריקה. היום, אחרי שראיתי אותה כמה
פעמים, אני יכול להגיד לכם על בטוח שהדודה הזו, הילדים שלה,
בטוח יש להם אלבומים עם תמונות, ובכלל, איזה אלבומים שהם רוצים
יש להם. בכל מקרה, אמא שלי הייתה בביקור אצל הדודה. זאת הייתה
הפעם הראשונה שאמא נסעה לחו"ל, היום אני גם יודע מה זה חו"ל,
ובכל מקרה זאת הייתה פעם הראשונה שזכרתי שאמא לא הייתה. ודווקא
בזמן הזה הייתי חולה מאוד. לאבא היה בעיניים את המבט הרך הזה
שתמיד היה לו בעיניים כשהייתי חולה או עצוב או בכיתי, אבל
הכרתי כבר את המבט הזה, וידעתי כבר שאני חולה, ומהעיניים שלו
לא למדתי שום דבר חדש. ידעתי שאבא הולך למדוד לי חום, והוא
באמת מדד לי, אבל החום שלי כל הזמן השתנה ואבא שלי לא ידע מה
קורה. אולי גם הוא נורא רצה שאמא כבר תהיה בבית. בטלפון הרופא
הסביר לאבא שצריך למדוד לי חום בטוסיק, כי שם יותר מדויק, ועם
המחלה שלי הכי חשוב שהוא ימדוד טוב טוב וידע בדיוק איזה חום יש
לי. או שאולי לא היה רופא, אולי זה הכל דברים שאבא הסביר אותם
לי, ילדים לא זוכרים תמיד בדיוק. אבל אני כן זוכר שאבא אמר לי
לשכב על הבטן ואמר לי שהוא ישים לי את המדחום בטוסיק. אני זוכר
שהקצה שלו היה קר. ואחר כך המדחום התחמם ואז זה לא היה מדחום,
אז היה רק איזה משהו נעים בטוסיק. אבל לפני שזה נהיה נעים
ונהייתי שמח, לפני זה, כשאבא עוד רק הסביר לי מה הוא הולך
לעשות, ואחר כך התחיל להחדיר, ידעתי שמשהו שונה במחלה הזאת,
ידעתי שאבא דואג לי, ידעתי שיש לי אבא דואג. וגם את זה, כמובן,
הבנתי דרך התחת.

והיה רופא שבדק אותי לצבא ושם לי אצבע בתחת ואמר גם שיש איזה
חיסון אחד, או תרופה, שצריך לקבל בתחת. בכלל, אפשר להוציא לי
תיק של קופת חולים מהתחת.

אני המשכתי לצאת עם בנות אבל במשך הרבה שנים עוד לא "עשיתי את
זה". אני בכלל לא מתבייש בזה, אני בכלל לא חושב שחיכיתי יותר
מידי, יש לי זכורנות טובים מהזמן שהייתי נער תמים. החברים שלי
כמובן התחילו, הרבה לפני הם התחילו, ואז הם גם הסבירו לי מה זה
נקרא לגמור. רק את המילה לא ידעתי, מהרבה שנים לפני זה ידעתי
מה זה הדבר עצמו, ואיך לעשות את זה לעצמי, והרבה פעמים גם
עשיתי, אבל כשהחברים שלי סיפרו איך שהם עושים את זה עם בנות זה
לא היה נשמע לי נעים. אני מתכוון על איך שהם אמרו את זה.
ה-"לעשות את זה" עצמו, ידעתי שזה אמור להיות דבר נעים.
חבר אחד שלי הראה לי בקלטת  שני אנשים "שעושים את זה", לא נכנס
לזה עכשיו כי זה עשוי לגרום לסטייה רצינית בריכוז, אומר רק
ששם, בקלטת, כל העניין הזה של לגמור היה נראה אפילו מגעיל.
ברור שהחברים שלי לפעמים קצת צחקו עלי, ואני הראיתי להם שזה
מביך אותי. זה בכלל לא הביך אותי, הייתי לגמרי שלם עם זה
שעדיין לא הגיע הזמן "לעשות את זה", אבל חשבתי שאולי, אם הם
היו יודעים שככה אני מרגיש, הם היו עוד יותר צוחקים.
לא משנה. אני יצאתי עם בנות ואחרי כמה שנים הייתה אחת שאיתה,
להתנשק, זה לא היה סתם לערבב שפתיים. והעניינים התגלגלו ככה
שנהיה שם משהו שאפשר לקרוא לו מערכת יחסים. היא נתנה לי יותר
ויותר לגעת בגוף שלה, ובאותו זמן היא נגעה בשלי, ואז יום אחד,
כמה חודשים אחרי שהכרנו, היד שלי החליקה לכוון הישבן שלה והיא
בכלל לא הזיזה אותה, היא נהמה לי גרגור נעים לתוך התנוך של
האוזן, היא לא הזיזה לי את היד מהישבן שלה ונראה לי שככה הבנתי
שאנחנו במערכת יחסים של גדולים. ועברה עוד שנה מהיום שהכרתי
אותה, כלומר עברה בדיוק שנה. הייתה שיחה כזאת רצינית עם מבטים
בעיניים ושנינו הסכמנו שהגיע הזמן שלנו לעשות את זה. ובאמת
הגיע הזמן, אנחנו לא היינו אנשים שסתם אומרים. היא אמרה לי
שחברות שלה מספרות לה ומראות לה כל מיני דברים אבל עד היום
הזה, איתי, היא לא רצתה באמת לעשות אותם. אמרתי לה שגם אצלי זה
ככה, ואז התחלנו לעשות את הדברים האלה אחד לשני.
הכל היה כל כך נעים. הכל קרן באחדות עדינה מיוחדת. הרגשתי איך
אני טעים לה כשהיא שמה אותי בפה שלה, וזה בכלל לא היה נראה כמו
בסרט, זה היה נראה מדהים. ואז היא נגעה לי עם האצבע בחור של
התחת שלי. הוכאתי פליאה ועונג בו זמנית. דבר כזה לא ראיתי באף
סרט ולא שמעתי מאף חבר שלי. היא שמה אצבע רטובה בחור של התחת
שלי בזמן שהיא ממשיכה לעשות עם הפה שלה דברים נעימים. ואז היא
הכניסה לאט את האצבע שלה לבפנים. לא היה בזה שום דבר מוזר,
למרות שאף פעם לא שמעתי על דבר כזה, זה הרגיש כל כך נכון. היא
רצתה לאהוב אותי, היא רצתה שלא אפחד שהיא תגע בי מבפנים, והיא
גם רצתה שגם אני אהיה בתוכה מבפנים, בגלל זה היא ליקקה ובלעה
את כל מה שגמרתי שם בזמן שהיא מצאה איזה כפתור בתוכי ונגעה בו
עם היד היפה שלה.
בטח הרבה אנשים חושבים שזה דיבורים מלוכלכים. גם אני הייתי
חושב ככה פעם. אבל אין דבר כזה דיבורים מלוכלכים, יש רק מעשים
מלוכלכים, והמעשה הזה לא היה בו שום דבר מלוכלך. למי שלא מבין
את זה ככה סתם אני יכול גם להסביר בסעיפים, באופן לוגי, למה זה
לא מלוכלך: 1- אני אהבתי אותה באמת. 2- גם היא אהבה אותי. 3-
כשעושים משהו מתוך אהבה הדדית זה אף פעם לא מלוכלך. אפשר
להסתכל על זה בתור עוד שלושה דברים שהבנתי דרך התחת.

גם את התואר גמרתי בזכות זה שישבתי על התחת. את כל החברים
המטופשים מהתיכון החלפתי בחברים איכותים, חברים שלא תופסים עלי
תחת. בכלל, במשך כמה שנים בקושי היה לי זמן לחברים, כי התואר
עצמו הרי שווה לתחת, והייתי צריך עוד שנים לקרוע ת'תחת - כדי
להתקבל כשותף בחברה שעבדתי בה. ומי שלא נולד עם כפית של זהב
בתוך התחת שלו הרי יודע, שזה שעבדתי קשה זה לא הספיק, לא בזכות
זה בלבד אני התקבלתי כשותף, זה היה גם בזכות זה שהכרתי בעובדה
שלפחות למישהו אחד אני אצטרך ללקק את התחת. אבל הכי הכי
התרגשתי כשאהובתי הציעה לי להתחתן איתה. גם אני רציתי, אני
תכננתי להציע בעצמי, אבל עוד רציתי לחכות קצת כדי שאני אהיה
יותר מסודר בחיים, חשבתי שהיא לא תסכים להתחתן איתי ככה, ובגלל
זה נורא התרגשתי כשאהובתי רצתה להתחתן כשעוד לא הייתה לי אגורה
שחוקה, עוד לא היה לי גרוש, אתם יודעים איפה לא היה לי גרוש,
אתם יודעים על 'מה' לא היה לי אותו, לא צריך להגיד את זה, מאוד
חשוב לפעמים לדעת מתי לסתום ת'תחת.

אחרי כל זה, אחרי שאנשים חיים ומבינים כל מיני דברים ועושים
אהבה ומרביצים לילדים שלהם, בסוף של כל זה הם מתים.
כולנו יודעים שכל האנשים מתים אבל זה לא באמת עוזר לנו, כולנו
תמיד מופתעים. אני הייתי מופתע כשאמא שלי מתה, ולא משנה איך זה
קרה, הייתי מופתע עוד יותר כשהאיש הגדול שהיה האבא הדוב שלי
הובס גם הוא על ידי החיים. אבל הכי מופתע הייתי איזה שנה אחרי
זה, לפחות שנה, כשפתאום הבנתי שאף פעם יותר לא יהיו לי הורים.
כמובן שהיו עוד נשים בחיים שלי, כי גם אם נשארתי בדיוק עם אותה
אישה ראשונה הרי שכל כמה שנים התפתחה וצמחה לאישה אחרת. כך או
כך האישה שאיתי לא הייתה בבית כשחזרתי בוקר אחד מהמשרד של
הרופא. לאחרונה הלכתי אליו כבר כמה פעמים. זה היה באמצע יום
העבודה והאישה המופלאה שלי לא הייתה בבית. רק אני הייתי שם וכל
מה שהוא אמר לי הדהד מכל הקירות ובתוך כל החדרים. והסתובבתי
מחדר לחדר מנסה לספוג את מה שקורה לי. הוא אמר לי שזהו - החיים
נגמרים. הדבר הזה שהוא אבחן לי יסגור את כל העסק באופן מאוד
זריז. אם רק היינו מגלים קודם, הוא אמר, אם רק היינו מגלים.
אבל אני לא ידעתי כלום. לא היו סימנים מוקדמים. אני פשוט הלכתי
יום אחד לשירותים, והורדתי את המכנסיים, וישבתי על האסלה - הכל
כרגיל - אבל כשניגבתי ראיתי שם דם. ובתוך האסלה, כשהסתכלתי
לבדוק בה, היה שם עוד המון דם. אז אני הלכתי לרופא הכי מהר
שיכולתי ומאז נפגשנו עוד כמה פעמים. אבל עכשיו אחרי הביקור
אצלו התחלתי להבין שהוא אמר לי שזהו, נגמר, fin. זה מה שהרופא
אמר, הוא אמר שצריך להתחיל להבין את זה, שאין ברירה אלא להבין.
אבל אני לא יכולתי, איך אפשר להבין דבר כזה? זה נכון שכולם
מתים אבל אף אחד לא באמת מפנים את זה, אז איך אני אמור עכשיו
להבין? אי אפשר.
ואיפשהו, ביחד עם זה, בכלל לא הייתי צריך להתאמץ, אני הרי
הבנתי כבר, טוב טוב אני הבנתי ש-fin, הבנתי את זה עוד
בשירותים, כשראיתי מה יצא לי מהתחת.