חום יולי אוגוסט, נסיעה באוטובוס עלולה להיות מייגעת, תמיד
אפשר לנסות לשדרג את נסיעתך עם שמיעת מוזיקה נעימה או קריאת
ספר טוב. ישבתי באחד המושבים האחוריים, יכולתי להריח את ריח
פירות העונה מדוכני השוק אשר חלפנו על פניו באיטיות. עוד תחנת
עצירה והאוטובוס החל להתמלא, "בבקשה שלא ישבו לידי,בבקשה"
חשבתי בסתר ליבי. המשך הנסיעה הוא רק כעוד עשרים דקות אך עדיין
לא היה לי חשק שמישהו נוטף זיעה,או ריח בושם חריף יתחכך עם
זרועי הימנית. כנראה שלא אשב לבד לעוד הרבה זמן, הבטתי באדם
בשנות ה40 לחייו מתקרב לעברי ובוחן את מושב הכיסא עוד מרחוק,
לוודא שהוא לא רטוב,קרוע,מרופט מידי, גם אותי הוא קצת בחן,
יכול להיות שאם הייתי מיוזעת הוא לא היה מתקרב דווקא לעברי.
הוא התיישב לידי מבלי לבקש רשות, נכון זה לא המושב הפרטי שלי
אך חשבתי שבאופן נימוסי הוא יכול לעשות זאת, הרי לא הייתי
מתנגדת! זזתי מעט לצד שמאל באי נוחות, תמיד כשמישהו מתיישב
לידך באוטובוס אתה זז כדי לפנות לו עוד מעט מקום במושב, התזוזה
שלך לא באמת משנה משהו אך אתה עושה זאת מפאת חוסר נעימות או
מבוכה, לא יודעת איך לקרוא לזה. המשכתי לקרוא את הספר המרתק
שכבר חדל לרתק אותי עקב חוסר ריכוז משווע, דפדפתי עוד עמוד
וראיתי את האדם מתבונן בספרי, הרחקתי את הספר מעט לזווית של 40
מעלות מגופי כדי שגם הוא יוכל לקרוא ולהבין, זה הספר הכי טוב
שקראתי בזמן האחרון. האוטובוס חלף על פני בית המשפט המחוזי
"שיפצו כאן כל כך יפה" הנהנתי לעצמי. חוסר הריכוז גרם לי
להכניס את ספרי בחזרה לשקית שהונחה ביני לבין האדם השקט שישב
לידי. הוא צלצל בפעמון, אבן ירדה מליבי, סוף סוף אוכל להתפרס
מעט, להתרפק את הדקות האחרונות של נסיעתי בין שני מושבים לבד,
לעצמי!. "זה הספר שלי" אמר לי. "מה?!" שאלתי בהלם מוחלט שהאיש
הזה מדבר איתי.
"זה הספר שלי" חזר ואמר. הייתי כל כך המומה ששפתי התחתונה
התנתקה מהעליונה, "לא!זה הספר שלי" עניתי בתקיפות. "לא,זה הספר
שלי" גיחך. קם ממקומו, תפסתי את הספר והייתי מוכנה לעימות עם
האדם החצוף הזה שהחליט שהספר שלו!!!. בעודו מסדר את שיערו
ומתכונן לירידה מהאוטובוס סיכם "זה הספר שלי, אני כתבתי
אותו,יום נהדר שיהיה לך".....
"מה?!וואו...?!מה....?!" הוא ירד מהאוטובוס ואני לא הצלחתי
להוציא מילה מפי, למרות שהיה פתוח לרווחה.