את שעלית מהגיא אל ההר
לגופך שמלתך ואין יתר
עצובה ומרה בנפשך התמה
חצויה שסועה ומבותרת.

לבך בגיא ודמותך המטפסת
מבשרים לבוא קדרות ועצבת
כתר מלכותך חבוי ונסתר
ממתין לתום הסתיו והשלכת.

את היפה התמה בבריות
נטשת מלכותך לפני העלם
השוכן בהר וממתין לדמותך
העולה ובאה עת שלכת.

כל חיי סובבים בעונות השנה
הבאים וחולפים כאור השמש
הממתין לחלוף עצבות העונות
ופניו נישאים אל האופק.

בהנץ החמה דמותך מפציעה
בשביל הצר העולה מהעמק
סלך גדוש בפניני אהבה
והתשוקה בתוכו כבר בוערת.

לערש מלכות יובילך בכפיו
אהובך המגיח מעלי השלכת
ותפליגו שניכם אפופי תשוקה
לרום השיאים, עד לשמש.


©