"נווה שאנן? כשהייתי קטנה סבא שלך היה לוקח אותנו לשם כל פעם
כדי לקנות נעליים", נזכרת אמי בחיוך, ומיד אחריו מופיע צקצוק
הלשון, זה שנלווה תמיד למשמע שם הרחוב התל-אביבי הישן.
היום דווקא נווה-שאנן הוא המקום שמצליח הכי בקלות להוציא
אותך משאננותך. ואם פעם סוחרי הנעליים היו מציפים אותו, ושלל
ריחות ומראות צבעוניים היו מנת חלקו, הרי שעם חלוף הזמן ריח
הביוב והסחי הפכו שליטי הרחוב, והמראות קשים לצפייה.
אני צועדת במדרחוב, וכל העת מתעסקת במחשבה שבין ההמון
המכונה "עובדים זרים" שמקיף אותי כרגע, דומה כי הם אלה שבבית,
ואילו אני הזרה.
משמאלי איש בבגדים מרופטים בועט בבקבוק זכוכית, ועם כל צעד שלו
מוסיף בעיטה יותר חזקה, כאילו מקווה לפצוע מישהו. מימין מופע
רחוב של טרנסג'נדר על עקבים אדומים של עשרים סנטימטר לפחות.
"רוצים לתת קפיצה לפיפ-שואו? אנחנו מתלוצצים בין החברים, כנראה
מתוך מבוכה למראה שלט החנות הנוצץ בגווניה הזולים של התחנה
המרכזית.
מכל עבר רוכלים, לבנים או שחורים, צעירים או זקנים, עגמומיים
או מדוכאים, אבל למרות זאת כולם נראים אותו דבר. יוצרים את
הרושם שלאומללות יש פנים אחידות.
הם פורשים על סדינים לבנים סחורה שנראית כאילו עלה עליה
בולדוזר בדיוק שנייה לפני כן, ואני תוהה מאיפה הם משיגים
כמויות כאלה של בגדים, של נעליים, של מברשות שיניים משומשות
ושל דיסקים שמישהו כבר צרב עליהם. ניגשתי אל זה שעמד הכי קרוב
אלי.
במבט ראשון הוא לא נראה שונה משאר הרוכלים - זקן, נמוך,
מקומט, עם שיניים תותבות וכפכפים שקטנים עליו לפחות בשתי
מידות. במבט שני כנראה לחצתי על כפתור בלתי נראה כלשהו, ומתוך
האיש הקטן יצאו מילים גדולות, אולי גדולות מכדי להכיל אותן.
"מה שלומך אדוני?"
"אני עצוב".
"מה קרה?"
" עצוב, ילדים לא עוזרים, ישן בחוץ. אני לא מרגיש טוב,
נפלתי".
"איפה אתה ישן?"
"פה במדרגות. הייתי אצל עובדת סוציאלית, והיא שלחה אותי משם
בלי מכתב בלי כלום. ביקשתי ממנה שתעזור לי, והיא רק שואלת "איך
הייתה הילדות שלך?". מה אני יכול להגיד לה? אני עצוב. מה
הילדות שלי קשורה? אני צריך מקום לישון. היא שלחה אותי לגגון
איפה שמשתמשים בסמים, אני בא, בקושי מצאתי את המקום. אני נרדם
על הספה, יומיים שלושה ימים לא ישנתי, לא אכלתי, רזיתי 18
קילו. לא להתקלח, לא להתגלח, לא להתלבש, לא לדבר עם מישהו. לא
לאכול", ומתוך שטף המילים הוא עוצר לרגע, משתנק, וכאילו מנסה
לשמור אצלו את הדבר היחיד שנותר בבעלותו, הדמעות.
"קשה לי. נרדמתי שם, גנבו לי כסף, סיגריות, רציתי לעשות פיפי,
אני קם. אני אומר לאחראי, תעשה פה סדר, מי לקח את הדברים שלי?
הוא אומר לי "אני לא אחראי".
באתי למסעדה, ביקשתי "תביא לי לאכול". נתנו לי אוכל, הלכתי
לנמל לישון. קשה לי".
"אתה מכיר פה את האנשים? מישהו פה חבר שלך?"
"אין חברים".
"איך קוראים לך?"
"בכור, בכור בן - דוד", מזדקף פתאום. באותו רגע הוא מקבל
חשיבות אחרת בשבילי. הוא לא כאחד הרוכלים בשוק. הוא בכור. זה
שמו.
בכור דיבר במשך שעה. על הפקידה עליזה בהסתדרות העובדים,
שנתנה לו 30 שקלים ומצאה לו מקום לגור ממנו גורש במקל, על
הילדות שלו בטשקנט שבאוזבקיסטאן, ועל אבא שלו שהיה מתפלל דרך
קבע, ואיך שלמד באחד-עשר בתי ספר תיכוניים שונים, וכולם אהבו
אותו וקצת פחדו ממנו, ועל התקופה שעבד כטבח במלון הילטון והיו
תחתיו שישים עובדים, ועל כמה שנהנה לשרת בצבא, ועל אשתו שעזבה
אותו לפני עשר שנים, לא לפני שהוא נשפט לשלוש שנים בכלא, כי
"לא אנסתי אותה או משהו, אבל היו ויכוחים והיא עשתה לי בעיות
והייתי שתוי", אבל השתחרר אחרי שנה כי היה ילד טוב, ועל ארבעת
ילדיו, שאת כולם חיתן, והצהיר בגאווה "650 אנשים היו בחתונה
הראשונה, ו-700 בשנייה".
"היו חיים יפים", הוא נאנח, ומוסיף "עכשיו אני רק רוצה לאכול,
ומקום לשים את הראש. מהבוקר עומד בשמש, אסתר שגרה ממול עושה לי
תה, כמו אמא שלי, גם לה קראו אסתר, לפני שנשארתי לבד. אבא זרק
אותי. בתור ילד הייתי מסתובב בשוק לבד", והדמעות שבות ונקוות
בעיניו הגדולות וחרושות הקמטים.
"רגע, אז מה אתה מוכר פה? אולי נמצא משהו יפה לקנות".
בן-רגע נשפכים לרגליי עוד שלושה שקים של בגדים מהוהים, תוך
שבכור ממטיר מחמאות על הסחורה, בחצי התנצלות על טיבה, אבל עם
המון להט למכור.
"דברים טובים יש לי פה, במצב טוב, אני תיקנתי, הדבקתי את
הנעליים. הנה זה בגד-ים ביקיני, והנה חולצה כזאת חגיגית. זה
עולה רק שמונה שקלים, וזה עשרה שקלים, זה מחיר מאוד זול".
הוא מתעקש לתת גם שקית, ועוד כזו שהיא ידידותית לסביבה.
"תודה רבה לכם. תבואו לבקר אותי, נשב, נשתה קפה", הוא מפציר
בנו, ואז נזכר בעוד סיפור על ילדותו. הוא לא רוצה שנלך.
הריטואל הזה שבו הוא מוקיר לנו תודה, מבקש שנבוא שוב ואז מתחיל
שוב שצף של סיפורים, חזר על עצמו לפחות שלוש פעמים. ואנחנו,
בחיוך נימוסי מבטיחים "כן, נבוא שוב" אבל יודעים שלא נקיים.
הוא מנסה להיאחז בפגישה המיוחלת ושואל "מתי?" ואנחנו ממלמלים
תשובה בלב קפוץ.
בכור איבד את תעודת הזהות שלו שבוע שעבר, בשוק בלוד. הוא חיפש
אותה שוב ושוב ולא מצא.
כשכמעט נפרדנו סופית הוא רוכן אל כל אחד מאיתנו בנפרד ושואל,
מתוך התעניינות אמיתית, "איך קוראים לכם?"
"איציק, יערה ואורין", אנחנו מציגים את עצמנו, כל אחד בתורו.
"תבורכו, ותבואו לבקר אותי", הוא מזכיר פעם אחרונה. "עשיתם לי
שמח. אני אוהב אתכם".
כשאנחנו מתחילים לצעוד הוא צועק לעבר איציק: "תשמור עליהן,
כן?"
איציק מחייך.
ואני רק חשבתי בליבי -
ומי ישמור על בכור? |