מה זו האהבה הזו שאנחנו נמצאים במרדף מתמיד אחריה? מה יש שם
שמוציא אותנו מדעתנו, הופך לנו את הקרביים והופך אותנו הכי
חזקים וחלשים?
אם תביטו רגע לאחור ותמנו את מספר רגעי האומללות שגרמו לכם
האהבות לאורך החיים, תגלו שכנראה שהיו שם יותר טרדה משלווה,
יותר חוסר בטחון מבטחון, יותר בכי מצחוק ויותר פרידה מנצח.
אז למה בכל זאת אנחנו נוהים אחר התחושה הזו? איך דיסני הרוויח
ממנה הון, איך הוליווד ניזונה ממנה, ואיך זה שכל האמנים הכי
גדולים שואבים ממנה השראה.
אם משווים יתרונות מול חסרונות, בעד מול נגד, פסגה מול תהום,
מגלים שמבחינה סטטיסטית, אהבה ממש לא משתלמת.

היה הייתה נערה רומנטיקנית חסרת תקנה. היא הייתה מתהלכת
במסדרונות בית-הספר כשלראשה תמיד סרט צבעוני ולצווארה שרשרת
גדולה עם הסמל של פיס שבעצם דומה מדי לזה של מרצדס. הילדה
המתבגרת הזו ידעה בעל-פה את כל הפסקול של "שיער", ואהבה במיוחד
את "Good Morning Starshine", ובעיקר היא אהבה לתקוע בשערה
פרחי פלומריה ריחנית, לבנים כאלה עם צהוב באמצע, אבל החוק היה
ברור - מותר רק את אלה שנשרו מן העץ, לעולם לא לקטוף. בגלל
האופטימיות הגדולה שאפיינה אותה היו מכנים אותה "פיס-מייקרית",
וכיאה לה היא חיה בשלום עם הכינוי.
אלה היו השנים המשובחות ביותר של גיל ההתבגרות. היא גילתה כמה
זה כיף ומחמיא כשבנים מתחילים איתך, והייתה נענית לחיזורים.
לעיתים אפילו שיכנעה את עצמה שהיא מעוניינת בבחור מסוים שאיננו
ראוי לה לכל הדעות, רק משום שחוותה הנאה צרופה מהתחושה הזרה
והמרגשת הזו, כשמישהו ממש מעוניין בך.
לכל אורך הדרך היא תמיד נאחזה בשירים. כן, השירים החיו את
נימיה וחלחלו למקומות הסודיים ביותר, היכן שאיש לא הגיע. והיא
התענגה על התחושה הזו, כשנדמה שכולם נכתבו עלייך. הבחורה שוברת
הלבבות, והאהובה הנצחית, וזו שמבולבלת אבל יודעת שהכל ייפתר
בסוף, וזו שכואבת, וזו שיש בה הכל, וזו שאין בה הכל אבל לדעתו
של הזמר כן יש בה הכל ובגלל זה הוא אוהב אותה.
היא תמיד הייתה אשת מילים. ליקקה אותן כמו דבש נוטף, החייתה
אותן, ציטטה, יצרה, המציאה. משהו בהן היפנט אותה. היכולת ליצור
משפטים שלפני-כן פשוט לא היו, להביע את התחושות הגופניות
והנפשיות העצמתיות ביותר, כמו גם את השבריריות, והכל בעזרת
חיבור של רצף מילים קטנות בעלות משמעויות שונות. המשפטים היפים
נולדו מולה, כמו גרביים קטנות על חבל הכביסה, והיא קטפה אותם
בתנועות קלילות המבקשות ליצור עוד. עוד פואמות, עוד חוטים של
רגש, עוד סיבות להיות מוקסמת.

הנערה התמסרה לאהבה באופן טוטאלי. כמו שמוצאים מפלט באמונה,
בגורו. היא לא ידעה מה זו האהבה הזו, וגם לא חיפשה תשובות או
שאלה שאלות. פשוט נתנה לעצמה להסתחרר שם, להיות מובכת ונאיבית
ומסמיקה, כמו המבט של רובינזון קרוזו כאילו הגיע שוב ושוב
לאיים בודדים וביתק אותם מבדידותם.
היא אספה זכרונות מתוקים-מתוקים, שעדיין שמורים לה בתוך קופסא
אדומה למעלה על המדף, מהתקופה שכל הסטטוסים בפייסבוק היו
נכתבים על דפי נייר ריחניים.
היא למדה שיש לה כוח. שהיא אישה, ושנשים הן המין היפה, ושאפשר
פשוט לא לעשות כלום ועדיין תמיד יהיה משהו רגשי להתעסק בו.
"אז מה אם יצאנו רק שבוע", הייתה מסבירה אחרי פרידות בשנות
התיכון הראשונות, "אני לא יכולה לסבול את המחשבה שמישהו ייפגע
בגללי". ועם הזמן הבינה שהחיים הם אכזריים כאלה לפעמים,
ושבסופו של דבר הכל מתאזן, כי גם היא תבכה בגלל מישהו יום אחד,
ותבכה הרבה.

לקח לה זמן בכלל להבין שמיניות גם משחקת פה תפקיד. הרגשות שלה
היו כה טהורים ועזים שכל תוספת אחרת להם נראתה לה כדבר שייגרע.


היא גדלה והתבגרה, וגילתה מהי משיכה ומהו הרצון האחד והברור
להיות הכי קרובים למישהו אחר, ושברמה מסוימת של אינטימיות,
הגבול בין מישהו אחר לבין אתה עצמך נהיה מאוד מטושטש.
היא גדלה עוד קצת, והבינה שלפעמים היא מוכנה למכור את
הרומנטיקה הקלאסית של פרחים ושוקולד, בתמורה לשיחות מרתקות או
להומור שגורם לבטן לכאוב, ושדווקא כך נוצרת הרומנטיקה המשובחת
ביותר. היא לרגע דמיינה את עצמה בחנות צעצועים עם אמא, מצביעה
על דובי ענק ולבן שקוראים לו "הרומנטיקה החדשה", ויודעת שאותו
היא רוצה.

כשהייתה כבר כמעט גדולה באופן סופי, גם היא נשברה. שכבות
התמימות התקלפו ממנה. ממש גילוף בנפש אדם, פרי יצירתו של מישהו
שעד אז סימל את תמצית הטוב שבעולם. וכך גילתה שהיכולת לאהוב
היא ביחס ישיר ליכולת להיפגע. היא איבדה שליטה ונפלה ונפלה,
כמו אליס בתוך מחילת הארנב. ובדרך חלפו על פניה כל השירים
שחרזה, הסיסמאות שעיטרו את מחברותיה, המכתבים שפרחו מהן מילים
מבטיחות וחמות ונצחיות. היא נחבטה בקרקע בסופו של דבר, שנים של
אהבה נטולת תנאים ושזורת פלומריות ריחניות נותרו למעלה
במסדרונותיה העקלקלים של המחילה. והיא הרגישה פתאום כל-כך
קטנה.

מאז משהו זע בה. משהו שהצמיד אותה אליו חזק. מסרב לתת לה ליפול
שוב לעומק המחילה. ואולי לא היה זה דבר חיצוני כלשהו, אלא פשוט
היא עצמה. האישה הגדולה-מחושלת-מפוכחת-צלולה-מתגוננת-אמיצה,
רצתה להרגיש שוב את הרטט המוכר שכל-כך אפיין אותה. אבל משהו
בקרבה נאלם דום, השתתק, נחמץ. המילה "אהבה" לא עלתה על דל
שפתיה בקלות, אם בכלל.
היא שכחה. והריצפה הלכה והתמלאה פלומריות ריחניות שאיש לא רוצה
בהן.

עברה תקופה. מכתבים חצופים נכתבו ולא נשלחו, חלומות בלילה שבו
והטרידו והעיקו, מבטים בוהים נעצרו על הקיר לשעות ארוכות.
לפתע עוד משהו זז בה, קצת עקצץ, קצת גרם לאי-נוחות. אבל כיאה
לה, היא חיה בשלום איתו.
היא לא ידעה ממש לשים את האצבע, זה משהו קצת עדין, סקפטי,
מהוסס אבל סקרן.
באותו היום יותר מאוחר היא יצאה לריצה ברחוב, קצת לפרוק מתחים.
בדרך עברה ליד מחילת הארנב הפרוצה, והבחינה מעליה בשלט קטן
"סכנה, כאן בונים".
היא עקפה בצעדים קלים את הבור, כשבדיוק התנגן לה באוזניות Good
Morning Starshine.


20.8.10