בבוקר הייתה לי פגישת עבודה.
עטיתי על עצמי את מסכת עולם המבוגרים. זו שרק איתה אני יכולה
בכלל לכתוב את צירוף המילים "פגישת עבודה". הייתי חריפה, מלאת
טאקט, מאופקת אבל משתפת, רהוטה, מסתירה חוסר ביטחון ומשחקת את
המשחק, ממוקדת מטרה ומשתדלת לא לגמגם, אשת בתי-קפה ממוקצעת
שמציעה לשותפה לשולחן לבחור מהתפריט בשיטת האלימינציה, וגם
ממליצה על הקיש-בטטה-וכרישה. זו שמסגלת לעצמה לחיצת יד משלה,
ומתאמנת באומנות הנטוורקינג, מהנהנת במקומות הנכונים, וגם
בלא-נכונים, ולא משתלטת על השיחה כדי לא להסיט את הזרקור
ממשוגע-הגדלות התורן שיושב מולה.

בצהריים הייתי בבית החולים לחולי נפש "גהה".
מיד עיטרתי את פני במסכת הפסיכולוגית האמפתית, ואולי הסטודנטית
התועה, שלוקחת ללב קצת יותר מדי.
צביה חולה בסכיזופרניה. היא משוכנעת שנבחרה להיות מלכת היופי,
פעמיים. היא הכי חשובה, ואסור לעשות לה צרות. האחות התימניה
מנסה להרוג אותה, אבל שעתיים לאחר מכן, כשאני נכנסת בצעדים
זהירים לחדר שלה כדי להוציא אותה לפעילות הקבוצתית, היא ממלמלת
מבעד לזריקת ההרגעה כמה שהיא אוהבת את כל הצוות הרפואי, ושואלת
אם האח מרשה לה כבר לצאת, כי הוא זה שסגר אותה שם, בגלל שצעקה
יותר מדי.
לאה גם היא סכיזופרנית. היא בערך בגיל של אמא. יש לה כתר ורוד
מפרווה על הראש והיא סיפרה לי על הבית שלה בשמיים עם הנסיך,
ושהיא נסיכה בעצמה וקוראים לה אנסטסיה. יש לה אבק פיות בחדר,
אבל כשביקשתי לראות אותו, כי תמיד רציתי אבק פיות כזה כמו של
טינקרבל, הבהירה לי שמדובר בחדר שבביתה שבשמיים. אז חייכתי
לעצמי, שאיזה כיף ללאה שמצאה כבר את הנסיך שלה, כי בעצם כולנו
מחפשים כזה.
חזרתי משם הביתה והרגשתי שאבד לי הכוח להקשיב. לא יכולתי
להקשיב יותר לשום דבר, רציתי להתכנס בעצמי ולמצוא שקט. איכשהו
דמיינתי שעולם של נסיכות ומלכות יופי, יהיה קצת שונה.

בערב יצאתי לדייט.
מסכת הדייטים חיכתה לי על השולחן, אבל החלטתי ללכת בתור עצמי
הפעם.
תוך כדי הערב הבנתי שאילולא עצמי הייתה שם, כבר מזמן הייתי
משתעממת והולכת. עצמי הצחיקה אותי, שאלה אותי שאלות וענתה,
העבירה לי את הזמן עד ששעון החול בדמות כוס הבירה שלו הגיע
לטיפה האחרונה, ויכולתי להכריז שהגיע זמן לחשבון. וכך נהגנו
הביתה, רק אני ועצמי, וחשבתי כמה שאנחנו צוות מצוין, ורק קצת
אומלל כרגע.

בלילה הגעתי הביתה.
אבא ישב מול הטלויזיה ואני התארגנתי לשינה. אחרי שנכנסתי למיטה
קראתי לו שיבוא, וביקשתי שיכסה אותי, כמו פעם, ושישב לידי קצת
ונדבר. ראיתי שהוא עייף, אבל הרגשתי שאם ארצה הוא ישב לידי ככה
שעות, שעות שיזכירו לו את הילדה הקטנה שלו, ושיזכירו לי את
הילדה הקטנה שלי.