הקטע בזמן האחרון, זה שזה הקטע. שמעכשיו כל ההחלטות שאני
מקבלת, הן החלטות שלי ולא בגלל שום מצב או מסגרת. כי כל מסגרת
שאני נמצאת בה, היא מסגרת שמסגרתי את עצמי אליה, וכל מצב שאני
נמצאת בו הוא מצב שהבאתי את עצמי אליו.
והמצב הוא כזה שאני נמצאת בין שני אקסים בין שני בתים, כמעט
מוסמכת לגמרי למשהו שאני לא יודעת אם אני בכלל רוצה לעשות. אין
לי הון עצמי וגם לא בדיוק עצמאות ואני קצת שונאת את עצמי.
לפחות חלקים בעצמי. הכי אני שונאת זה את העובדה שאני עצלנית
וחסרת כלים כדי לשנות משהו. אז מה שקורה זה שאני נשארת באותו
מקום מחורבן ואומרת לעצמי שאני מתקדמת קדימה וממשיכה הלאה.
חבל שמה שבאמת קורה זה שאני הולכת אחורה ומידי פעם אם יש לי
מזל אני דורכת במקום.
כל המבוגרים שמעלי לא רוצים שאני אעשה את הטעיות שלהם ומכוונים
אותי לפי אותן עצות.
אומרים לי כן ולא ובעיקר, לא ככה.
אף אחד עדין לא אמר לי איך כן. רק שזה תלוי בי וצריך להחליט,
רצוי עכשיו.
כל מה שאני מצליחה לעשות זה למחזר דברים שהיו פעם, במקום ליצור
לעצמי ריגושים חדשים.
איך מרגישים ככה שוב? איך בוטחים ככה שוב? איך מחזירים את
התמימות הזאת שגרמה לי להרגיש כ"כ שוב? איך מורידים את כל
התמרורי עצור ומחזירים את הבכי תמרורים?
כבר הוצאתי את הבאנג מהבית אבל אני עדין צורכת סמים קשים,
במתינות.
הנורמה עדין רואה אותי בתור קיצונית ואני עדין רואה את הנורמה
כבורות.
אז חוץ מזה שנוספו לי עוד כמה שנים ולאייפון עוד כמה דורות, מה
השתנה בעצם?
האדישות? העור של הפיל? העובדה שעכשיו הכל עלי?
שמישהו יעצור, אני רוצה לרדת...