כאב לכולנו והיינו קטנים
ומלא חלב מילא שפתיים
והייתה נחמה בלהגיד אני משורר, אני משוררת
ואשכרה להאמין בזה.
והקפדנו לא להכניס מילים כמו אשכרה לשירה שלנו
וגם ניסינו להימנע מריבוי בוו החיבור
היה חלב, היו שפתיים
הייתה שירה של גדולים.
אחר כך ניסינו לכתוב פרוזה בשורות ארוכות יותר
כל הזמן חשבנו מה יחשבו
כל הזמן חשבנו שאנו יודעים לכתוב שירה
ואז הגיעה הביקורת, למרות שלא היה
אפילו אשכרה אחד
ולמרות שהמעטנו בוו החיבור
עמדנו מולה גאים עם צינור
מלא חלב, והשפרצנו, נכון, ישר על השפתיים
שישתקו
כי היינו משוררים ברגע הזה. משוררים קטנים וכואבים.
|
