הנה אני; רפוית-מגע
ושבורת-עין. אני רואה הרבה דברים
דרך המיקרוסקופ שלי
אך עדיין לא מעתיקה נשימה ממנו.
ארבעה חורפים לאחר מכן,
ועדיין שוברת כלים דמיוניים ברטט השקט האגור.
ומתרצת - שיערו הזהוב היה בדיוק בצורה שאני חולמת,
עניינו לא פסק אחרי מעשה, ואולי בעצם כן.

אז אני ישנה וחולמת ארכיטקטורות -
הוא הית' לדג'ר ואני קסיופיאה, בחלל הפתוח
שאין ללכוד אותו בלגימת אוויר,
אנחנו חמים אחד בשני והחוץ קיים רק לדריכת הרגל.
באמצע הדרך הצללים מעלימים אותו ממני
ואני מאבדת את סוף גזרתי.

בגלל דברים כאלו בדיוק, גומרים עם מישהו
כמו יו גרנט. אמנם היו לו משקפיים
ולבש דש מלוטש כמו הבטחה רועדת של "לעולם-לא-שוב"

תמיד אני קמה לארץ לעולם לא, סערת השכחה
מרחפת מעליי כמו תהום מתוקה.
אני רוצה הרבה דברים, ואולי כל זאת
מכיוון שהחורף הזה אינו מצליח לחמם לי את הלב,
לעד קפוא לעד יישאר.