אתה ניצב במסדרון
כמו בובת קרח.
תמיד היית בובת קרח.
תמיד תהיה.

אני בוהה בך אחרי
יותר מארבעים יום,
של ריב ופיוס, פיוס וריב,
הפגישה שביטלת ברגע האחרון,
ההתנתקות שלי.
קולך,
הנוזף בי בטלפון.
פעימות השעון.
תקתוק הלב.
פניך.

אתה אינך מביט.
אולי אני הזיה נוספת.
אני לא כאן,
לא אמיתית.
אולי אם תבהה, תהפוך
לבובת קרח.

בובת קרח יפה שלי,
אסרק שיערך,
אחבק גופך הקפוא.

אינך עוד.

אני מחפשת אותך בחלון כל מונית,
בכל פס לבן
של מעבר חצייה.
אבל אין שם דבר.
הקסם נמוג.
החלום נשבר.

עכשיו זה רק
אתה
ואני
ועשרים ושישה קילומטר.